בזאר ים תיכוני

יום שישי בערב - ערוץ 2 - מהדורת חדשות סוף השבוע. אז במה נדון היום - כמובן שבאירועי המחאה של המעמד הבינוני בישראל, המעמד המשמש עמוד הטווח של הכלכלה ושל הדמוקרטיה. באחת התכתבויות, התנהל דיון בין אנשי תקשורת שונים כאשר במרכז הדברים הגדירה התקשורת בעיתיות בתהליך המחאה - אין מנהיגות ברורה של הציבור המפגין; אין הגדרות ברורות של היעדים ולא ברור מה יביא את המפגינים לשוב לבתיהם, אותם בתים בשכר דירה אימתני או בבעלות עם משכנתה עד שיגיעו הלווים לזקנה מופלגת. הקושי, כך לדברי חלק מהכתבים שדיברו, הוא בכך שאין לממשלה עם מי לשאת ולתת. כששמעתי דברים אלו, הנחתי כי שמעתי לא טוב ואולי זה הזמזום התמידי באוזניים מימי השירות בחיל התותחנים. למזלי, זוגתי שישבה לידי שמחה לעזור לי וחזרה לבקשתי על מה שנאמר - "לממשלה יש קושי לשאת ולתת עם מפגינים בהיעדר מנהיגות ברורה". למה צריך לשאת ולתת עם המפגינים? האם זה בזאר ים תיכוני (אולי כן)? המפגינים צודקים - מעמד הביניים שספג וספג שנים רבות את כל הנטל, המעמד שמשלם מיסים ישירים ועקיפים בלתי נסבלים; המעמד שאינו משתייך למגזר שמצליח להעמיד בראשו לשונות מאזניים קואליציוניות ובזכות כך נהנה מתקציבים לא פרופורציוניים לגודלו; המעמד שאינו משתייך לאיזה קרטל שעושה ככל העולה על רוחו בכל הקשור להכנסת ידו לכיסים של הציבור - המעמד הזה נמאס לו. נמאס לו לא להצליח לגמור את החודש למרות שטרח להשיג השכלה ולעבוד שעות ארוכות; נמאס לו להתנהל כלכלית נכון מחד אך מאידך, לא להצליח להגיע לבעלות על דירה; נמאס לו לא להצליח לחסוך קצת לימים קשים או סתם לסייע לילדיו בהיערכותם לקראת החיים הבוגרים. אז למה לשאת ולתת. האם לא עדיף לממשלה להקדיש את הזמן למציאת פתרונות מקיפים וכוללים. אני סמוך ובטוח שברגע שמהלך כזה יתחיל ותוכנית מובנית כוללת עם לוחות זמנים ותקציבים, על בסיס סדר עדיפויות שיאפשר תקציבית למצוא פתרונות, ושתוכנית כזו תובא לידיעת הציבור, איש לא ירצה להמשיך לגור באוהל בשדרות רוטשילד. הזמן לדיבורים נגמר. הגיע הזמן למעשים.