זכות ראשונות

כאשר שואלים את ד"ר אייל כתבן מהמרכז האקדמי למשפט ועסקים מיהי המשפטנית הראשונה של ישראל, הוא מיד שולף: "דבורה הנביאה, לא?". בנימה רצינית יותר, כאשר מנסים להסביר את המציאות שהביאה לכך שהיום יש רוב נשי בפרקליטות ועל כס השיפוט, נראה כי מדובר בצירוף מצוין של התפתחויות פוליטיות רחבות היקף והשפעה, שחברו לאמביציות אישיות. את סיפורן של המשפטניות הראשונות בארץ ישראל אפשר להתחיל בשלהי התקופה העותומנית. ד"ר כתבן, חוקר הפרופסיה המשפטית וההיסטוריה המשפטית מתאר מה היה כאן לפני 100 שנה: "בין השנים 1909 ועד כמעט קום המדינה הייתה ערכאה שנקראה בית משפט השלום העברי. זו הייתה ערכאת בוררות פנים-יישובית, בעיקר בין יהודים, שפעלה בערים ובמושבות. מייסדי בית המשפט היו בכירי היישוב. בעת הקמתו עמד בראשו ארתור רופין, וכמזכיר הראשון שימש הסופר ש"י עגנון. באופן מפתיע ובלי התנגדות מיוחדת, הייתה שם אישה אחת - נחמה פוחצ'בסקי. היום היא ידועה יותר בכתיבתה הספרותית, אבל באותם ימים היא מונתה להיות שופטת, על-אף שלא הייתה לה השכלה משפטית". "בעת מלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1918-1914, הופסקה פעילות בית משפט השלום העברי, והוא שב לפעול בימי המנדט הבריטי, אך הפעם ללא שופטות. הנשים שרצו להמשיך ולכהן כשופטות באותה ערכאה מחו נמרצות, ולמרות התנגדות הגברים, הצליחו לחזור, אך לזמן קצר בלבד. "מכתב מרתק מאותה תקופה", מספר ד"ר כתבן, "הוא של עו"ד דניאל אוסטר, לימים ראש עיריית ירושלים, שמתנגד ופונה להנהלת בית משפט השלום העברי, במילים: 'אינני מתאר לעצמי במציאות שופטות', ושם את המילה שופטות במרכאות". את האפשרות כי עו"ד אוסטר מביע התנגדות על-רקע שוביניסטי, פוסל ד"ר כתבן על הסף, משום שבשנת 1928 העסיק אותו אוסטר את פרידה פיינמן-סלוצקין כמתמחה במשרדו, והיא זו שהפכה כעבור שנתיים, בשנת 1930, לאישה הראשונה שקיבלה רישיון לעסוק בעריכת דין בארץ ישראל. הסיבה למכתב קשורה ככל הנראה למאבק אחר המתנהל באותם ימים: זכות הבחירה למוסדות היישוב. "טרם ימי המדינה", אומר ד"ר כתבן, "יש מוסדות יישוב אליהם רוצות הנשים לבחור ולהיבחר. ונושא הבחירה לשופטות נחשב כחלק מזכות הבחירה למוסדות היישוב. בהחלט יכול להיות שאוסטר כתב מה שכתב כי הוא ציפה, או חשב שכך מצפים ממנו, למנוע את האפשרות הזאת. אני מתאר לעצמי שבכירי היישוב אמרו לעצמם: 'אם נמנה שופטות, נמשיך לריב עם היישוב הישן. בעיקר עם הדתיים והחרדים'". וכך קורה שנכון ל-1920, בעוד שבירושלים ובחיפה נעשו ניסיונות למנות שופטות מבית המשפט העברי - ניסיונות שכשלו, בתל אביב, העיר העברית הראשונה והמתקדמת כביכול, הנושא כלל לא עלה.

חברתי המלומדת

מי שהיה לה חזון, אך למצער לא הצליחה לממשו, נדחקה אל שולי התודעה ונשכחה. כזה הוא סיפורה של אישה בשם ברנה ראשל, משפטנית בהשכלתה, שזמן קצר לאחר עלייתה מאודסה, בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת, פנתה לנורמן בנטוויץ', לימים היועץ המשפטי הראשון של ממשלת המנדט, בבקשה לעמוד לבחינות של עורכי הדין הזרים. בנטוויץ' הסכים, אך היתנה זאת בדיון בפני המועצה המייעצת לענייני חקיקה, שתאשר שאישה יכולה לגשת לבחינות. מלבד בנטוויץ' תמך ברעיון הנציב העליון לורד הרברט סמואל, אלא שבוועדה ישב גם השייח' של באר שבע, שהתנגד, ולא ברור אם מתוך התנגדות לנשים בפרט או לציונות בכלל. בלית ברירה פנו חברי הוועדה לשר החוץ של המושבות וזה השיב כי אין הצדקה לאפשר את קיום הבחינה. ברנה ראשל נעלמה מהתודעה, בלא שהפכה לעורכת דין בארץ ישראל. ב-1922 הגיעו לארץ הסופר ואיש הרוח אשר גינצברג, הידוע יותר כ"אחד העם", ואיתו עלתה גם כלתו רוזה, אשת בנו שלמה. רוזה גינצברג, בוגרת החוג למשפטים באוניברסיטת פריז, ביקשה לעבור בחינת הסמכה בארץ ישראל ונדחתה בתחילה, על בסיס בקשתה של ראשל מ-1920. נשיא בית המשפט העליון אף הוסיף כי המילים advocate ו-person מתייחסות מפורשות לגבר ולא לאישה. אבל שלא כראשל, גינצברג לא מוותרת, ומנהלת שיח ושיג עם שלטונות המנדט, תוך שבינתיים היא עושה התמחות במשרד שלום הורוביץ והארי סאקר, הידוע היום כמשרד ש. הורוביץ. פרסום הסיפור בעיתונים ברחבי העולם הוסיף רוח גבית למאבקה, והיא זכתה לתמיכה משפטית מאמילי מרפי, חברת סנאט קנדית שנאבקה 13 שנה כדי להיות האישה הראשונה בסנאט. פסיקת בית המשפט הקנדי שימשה את גינצברג בטיעוניה נגד בית המשפט בארץ ישראל. ואכן, ב-1930 ניתן פסק דין תקדימי, של שמונה עמודים, חתום על-ידי שלושה שופטים, ובו הסכמה לגשת לבחינות ההסמכה. גינצברג, כמו חלוצות רבות בתחומן, עוברת את הבחינות אך לא נהנית מחוויית הראשוניות, כי משפטנית אחרת, פרידה פיינמן-סלוצקין, שלמדה משפטים בארץ, מקבלת את הרישיון ב-5 ביוני 1930, 50 יום לפני גינצברג. לגינצברג בת ה-40, לעומת זאת, לא היו המסמכים הדרושים, משום שאלו אבדו לה בדרך לארץ ישראל. בייאושה הגיעה לבית המשפט המחוזי והודתה כי אין לה תעודות. מה לעשות? שאלה את השופט, וזה השיב לה: בת כמה את? בת 40, ענתה גינצברג. אם מישהי מצהירה מיוזמתה, פסק השופט, שהיא בת יותר מ-25, אני מקבל את זה גם בלי תעודה. וכך נבחנה גינצברג, אך הוסמכה רק ב-26 ביולי 1930. פיינמן-סלוצקין לא ניצלה את המומנטום הייחודי שבהיותה עורכת הדין הראשונה. זמן קצר לאחר שהוסמכה עלתה על האונייה הראשונה לניו-יורק, נישאה לרופא ועסקה בעריכת דין בארה"ב, בעיקר בייצוג קטינים ממדינות דרום אמריקה.

מאבקים ראשונים

כל תקופת המנדט, מ-1917 ועד קום המדינה, נחשבת כתקופה טובה עבור הנשים המשפטניות של ארץ ישראל, מה שהיה לבסיס של המשפטניות במדינת ישראל. הנשים, כך מתברר, זיהו כאוס במערכת הפוליטית של אותן שנים - המאבק בין הממשל הבריטי לארגונים היהודיים והערביים, ונכנסו בסדק שנפער, תוך שהן מנצלות את הסיכסוך היהודי-ערבי-אנגלי כדי לקדם את האג'נדות שלהן. אם כבר מהפכה, אז עד הסוף. ברגע שקיבלו את זכות הבחירה למוסדות היישוב, דאגו להכניס לוביסטיות אשר קידמו חוקים הנוגעים לנשים והשפיעו בסוגיות כמו העלאת גיל הנישואים (1951), איסור ביגמיה שהפך לאיסור פלילי עוד בתקופת המנדט, וכמותו גם איסור על מכירת כלות שיכול היה להוביל לתופעה של סחר בנשים, וחוק עבודת נשים (1954), שבו נקבעו תנאי העסקת נשים בתנאים שלא יזיקו לבריאותן, כולל תנאים לעבודות לילה. מאחורי המאבקים הללו, כמו גם מאחורי מאבקה של רוזה גינצברג, עמד גוף שנקרא "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל". המייסדות לא היו משפטניות, אך היו נשים אקטיביסטיות שסחפו איתן משפטניות ועורכות דין, ולימים גם שופטות. אחת מנשות ההתאחדות הייתה ד"ר מרים נפך. בתה, חמדה נפך-מוזס, הפכה לעורכת הדין השלישית שהוסמכה בארץ ישראל, שמצד אחד התמחתה בדיני משפחה ומהצד האחר יסדה את שבועון "לאישה". כיצד מסתדר שבועון "לאישה" ותחרויות מלכת היופי עם האג'נדה הפמיניסטית-אקטיביסטית? נפך-מוזס נתנה, לדברי בנה יצחק, הסבר לדברים, כאשר אמרה: "אני מצפצפת על כולם". הסבר נוסף, עולה מדבריה של ההיסטוריונית ד"ר אורית רוזין, אשר אומרת כי באותם ימים עקרת בית היה מקצוע בעל יוקרה, והאישה במטבח נחשבה מדענית אשר רוקחת מאכלים עבור בני משפחתה. ד"ר רוזין, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בחקר החברה הישראלית בשנות ה-50 וה-60, כותבת בימים אלה ספר על מאבקים לזכויות אזרח בישראל בשנות ה-50. שניים מהמאבקים - שינוי חוק גיל הנישואים (1950) וחוק שיווי זכויות האישה (1951) - באו בעקבות יוזמה של נשים. "חוק גיל הנישואים הוא המשך של מאבק שניהלו נשים בנות המעמד הבינוני, החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, כבר מול המנדט הבריטי. מי שפוצחות במאבק הן נשים יהודיות שהיו מאוגדות בארגוני נשים, והן רותמות למאבק את האחראית על הרווחה בממשלת המנדט, וגם ארגוני נשים פלשתיניות". אפשר אולי לראות במאבק זה פתח לשותפות חוצת לאומים בין יהודיות לערביות, שתהווה בסיס להידברות גם בנושאים אחרים, אבל ד"ר רוזין מצננת את ההתלהבות ואומרת: "היהודיות פעלו למען נשים מזרחיות ונשים מקהילות חרדיות, גם אשכנזיות. זה לא מכוון אל הערביות, אלא לקהילות שלא מתנהלות לפי איך שנראה להן שצריך להתנהל. הציונות תופשת את עצמה כתנועה מודרניסטית ומשתדלת להביא לארץ פרקטיקות של חברה מתקדמת לדעתה, קרי: חברה מערבית. התאחדות נשים לשיווי זכויות שהובילה את המאבק למען זכותן של נשים לבחור ולהיבחר במוסדות היהודיים המשיכה לפעול גם אחרי קום המדינה לחקיקה פמיניסטית. נשות הארגון דרשו שתהיה שרה בממשלה, וגולדה מאיר נכנסה".

נשים בעד נשים

ד"ר רוזין מציינת כי נשים עדיין נותרו פעילות בתחומים הנחשבים רכים, כמו דיני משפחה, נוער, עבודה, כאלה שגברים פחות נטו ונוטים לעסוק בהם עד היום. למשל, מי שהגישה את התיקון לחוק גיל הנישואים היא עדה מימון, חברת כנסת של מפא"י, שהייתה השייכת לתנועת הפועלות. "לפי המסמכים אפשר לראות שהיא נפגשת דרך עבודתה עם בנות שנישאו מוקדם", אומרת ד"ר רוזין. "גם הפרקליטות נתקלת בהרבה פניות של עובדות סוציאליות, ונשים שפעילות בקרב העולות, המתארות מקרים של נישואי קטינות בין עולים מתימן, הקיצוני שבהם הוא של ילדה בת שמונה שנישאת לילד בן 15. בפרקליטות מזועזעים כי עד אז החוק מדבר על גיל מינימום 15. התוצאה היא שחוק גיל הנישואים מתחיל כתיקון לפקודת החוק הפלילי, וב-1951 הופך לחוק עצמאי". הפעילות הארגונית היתה, כך מתברר, קרש הקפיצה הטוב ביותר עבור הנשים. "הן היו פעילות בארגונים ממש כמו הגברים", מסביר ד"ר כתבן. "הגברים חיפשו פרנסה ופרסום דרך המוסדות הציוניים, ומכיוון שלנשים לא הייתה נוכחות במוסדות, הן השיגו את אותה יוקרה דרך השתייכות לארגונים נשיים כמו ההתאחדות או ויצ"ו. אותן נשים יצרו את הבסיס לאחרות והובילו לעלייה מספרית של עורכות דין ושופטות והן הובילו לשוויון קולגיאלי, אבל בחלק גדול מהמקרים, הן עשו את זה במה שאני מגדיר כנשים בחליפות של גברים. הן היו צריכות להיות יותר גבר מגבר כדי להגיע לאן שהגיעו. ובמציאות של אז, הן לא יכלו להתנהג אחרת". לדברי ד"ר כתבן, הצלחת הנשים באה מתוך אמביציה. "הסיפור של השופטות הראשונות הוא שהן זיהו את הפוטנציאל והמחדל: הפוטנציאל שבכאוס של הקמת המדינה, והמחדל שאין מספיק שופטות נשים, הגם שנשים כבר הוסמכו בעריכת דין. הן שלחו המון מכתבים לכנסת, לחברות הכנסת ולשר המשפטים, ולחצו על מינוי שופטות. גם כי לא היו וגם כי התפנו הרבה משרות, משום שהשופטים הערבים והבריטים יצאו מן התמונה והיה מחסור בבית המשפט. הן אמרו: צריך שופטות, פרקליטות, ונשים במשרד המשפטים, ובכל מקום שבו יש השפעה".

נשים פירגנו לנשים?

"כאשר אני ועמיתותיי, רות הלפרין-קדרי ותמר טראו-ז'יטניצקי, ראיינו אנשים לצורך כתיבת הספר 'עורכות הדין הראשונות בארץ ישראל 1948-1930' היה קשה לאתר פרקליטות, וכשחיפשנו כאלה שיספרו אחת על השנייה, הן לא ידעו. אולי ידעו על אחדות - מרים בן פורת, חנה אבנור ושושנה נתניהו, אבל בגדול, לא היה שום קשר ביניהן. הן לא פעלו אחת עם השנייה, וגם לא אחת נגד השנייה. מאוחר יותר, לאחר שהוקם משרד המשפטים, הייתה תנועה חיובית בסגנון של חברה מביאה חברה, וזה עזר לסלול את הדרך קדימה לנשים. היו כאלה שהתחילו בהתגנבות יחידות. הן אמרו למערכת: 'היינו שופטות בערכאת בית המשפט השלום העברי, יש לנו ותק, ניסיון, עכשיו תפרעו את השטר'. וקיבלו אותן. בהתחלה הן שימשו כעוזרות זוטרות, ולאט לאט הוכיחו את עצמן והתקדמו היטב. המחקר שלנו גילה שבמקומות שהיו פרקליטות, נוספו עוד פרקליטות, והיכן שהיו שופטות, נוספו עוד שופטות. במקומות שלא היו נשים - לא חדרו נשים". הפרקליטות הראשונות סללו את דרכן של נשים להשתלבות אפילו בבתי הדין הרבניים כטוענות רבניות, על-אף שזה לקח 60 שנה. פרופ' רות הלפרין-קדרי, ראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן, מסבירה כי עד לשנת 1991 האפשרות היחידה לקיים נוכחות נשית בתוך בית דין רבני הייתה נתונה לעורכות דין. הן היו היחידות שהורשו להיכנס לבתי הדין הרבניים, ונשות ההתאחדות שימשו מעין טוענות רבניות כבר בתקופת המנדט. בשנת 1991, בעקבות עתירה, נפתח התחום גם לנשים, ומיד משך אליו קבוצה של נשים דתיות ברמת השכלה גבוהה, חדורות שליחות ואידיאולוגיה של עזרה לנשים. "אפשר לומר שעורכות הדין הראשונות הן גם האימהות המייסדות של מקצוע הטוענות הרבניות", אומרת פרופ' הלפרין-קדרי, "היום חלק ניכר מהטוענות הרבניות הן גם עורכות דין, כי זה יותר מעשי, והן יכולות להופיע גם בהליך האזרחי בבית משפט לדיני משפחה".

האם מערכת המשפט עוברת פמיניזציה, כמו שקרה בתחום ההוראה?

"אי-אפשר לומר שהמשפט הפך לעיסוק נשי. אולי העיסוק בשירות הציבורי הפך לכזה, אבל לא מטעמים אידיאולוגיים, אלא יותר מטעמים של נוחות. משום שהמקצוע מאפשר יישום כישורים בהתאמה יחסית גבוהה בין הבית והאימהות ובין העיסוק המקצועי. כשאנחנו מסתכלות על עורכות הדין הראשונות, חלקן הונעו מטעמים אידיאולוגיים, אבל זה בטח לא מאפיין את כולן, אפילו לא את רובן. היום אני לא חושבת שנשים פונות לשירות הציבורי באופן גורף מתוך מטרה לקדם אג'נדה נשית כלשהי". הרבה מים זרמו בנהר השוויוניות מאז הימים הראשונים. סופר על שופטת שהייתה שופטת יחידה בבניין בית המשפט, שהיו בו שירותים לשופטים גברים בלבד. וכך, בכל פעם שהייתה השופטת מגיעה למקום החשוב, היה יוצא פקיד העזר וצועק: "השופטת מגיעה!", ומפנה לה את הדרך. היום, למרבה השמחה, שירותי נשים כבר יש.