רצח בעטיפה נוצצת

בשישי שעבר התרחש רצח. הרוצח תכנן אותו בקפדנות במשך תקופה ארוכה, דאג לכל הפרטים הקטנים, הכין אליבי מושלם, הזמין טיסה לשוויץ לצורך הביצוע הנקי, ואפילו הכין את טקסי האפטר-פרטי עם הנחיות מדויקות למבצעים. התקשורת התמוגגה, היא סיקרה את הרצח בהרחבה מבלי להסתיר את האהדה ל'אומץ' של הרוצח, שיתפה פעולה באופן מלא עם כל הנחיות הבימוי שהוא מסר לה ואפילו הפיקה יחסי ציבור יקרים בחינם לחברה שעזרה לו בביצוע זממו. בעולם השוק החופשי והיזמי גם רצח יכול להפוך למוצר. על עדי טלמור אין לי הרבה מה לומר, קשה לדון אדם כשיודעים שבמצבו הבלתי אפשרי הפיתוי למעוד ולפשוע הוא גדול. אבל יש הרבה מה לומר על התקשורת שעמדה אחרי מעשה ומחאה כפיים. מפקד גל"צ הודיע שצוואות של הרוצח תמומש במלואה, ושהתחנה הצבאית תשדר תוכנית זיכרון ביום ובשעה ובתכנים שטלמור ביקש. גם ב-ynet וב'הארץ' התמוגגו וסיפרו על האיש ש"בחר לסיים את חייו בצורה מכובדת". לתומנו חשבנו שיש מעשים שהם קו אדום, שעליהם לא אומרים 'אבל'. סברנו שיש דברים שהם לא 'מוצר' ושהם מחוץ לתחום לכל חברה שיש בה ערך מינימאלי לחיי אדם, אך התבדנו. נכון, היה משהו מבלבל בתפאורה - כשהרצח מתבצע בחדר מהודר מול רופאים בחלוק לבן, עם רעל היי-טקי שמגיע יחד עם כוס מיץ תפוזים, וכשהרוצח הורג את עצמו - האסטטיקה מטשטשת את השיפוט. ונכון, התאבדות של קריין רדיו חולה לא נראית חמורה כמו רצח של מקובל בידי אדם שבא לבקש ממנו עצה. אבל רצח הוא רצח גם אם הרוצח הורג את עצמו. בשביל זה בדיוק התפיסה המוסרית חייבת גבולות מוגדרים וברורים שיסייעו בידה שלא להתפעל מעטיפות נוצצות ומרעשי רקע.