בכל יום בשבוע, שקצר פי שבעה משבוע של כל בן-אדם, אנחנו משרתים אתכם מהבוקר עד למחרת בלי הפסקה. לא רק שאנחנו שולחים את הצעירים המוכשרים ביותר לשרת אתכם בצבא ובמשטרה עד המוות או עד גיל הפרישה השערורייתי. וחוץ מזה, חלק גדול מתנדבים באזרחות לשירות לאומי, גם הם מגיל רך ועד הפנסיה.
בנוסף, אנחנו צריכים מאז הבריחה האחרונה שלכם מלבנון, להגן על הבתים והרחובות שלכם מפלישות ברבריות של חזירי בר סורים שאתם מפחדים להילחם בהם בעצמכם. וחוץ מכל החובות החברתיות האלה, אנחנו גם חייבים לשמור כל היממה על כל הפתחים בבית מפני גנבים, רוצחים, וכל החלאות שהחברה שלכם משחררת אותם לרחוב במקום לסגור אותם במכלאות עם פיקוח וטרינרי.
אנחנו נושאים את רוב הנטל החברתי של החברה התל אביבית ומשלמים בכל שנה מחיר גבוה יותר ויותר למרות הצמיחה והשגשוג של העשירונים העליונים. בכל שנה הדירות שלנו נעשות יותר קטנות. כל חדר הוא כמו ארגז של חתול. הבעלים שלנו מוציאים אותנו בכל פעם לטיולים קצרים יותר, כי הם יותר מדי עסוקים בלשמור על אוהלים ריקים, להשכיר אותם למטרות דיסקרטיות לפי שעה, או לאסוף רבבות בקבוקי מים מהאלפים האיטלקים, עין גדי או השמפניה של הטבע... כאילו שבבית אין לנו ברזים וחדרי מיטות.
זה נעשה בלתי נסבל ואי-אפשר להמשיך לעבוד ביחד בלי לשנות את סדרי העדיפויות. טיול כל-כך קצר, אפילו אם הוא חוזר על עצמו שלוש פעמים ביום, בקושי שומר על טריטוריה יומית של 30 מטרים רבועים בגינה ציבורית, ועוד עם גדר אפרטהייד מסביב. אי-אפשר לגדל כלבים בינוניים בתנאים תת-כלביים כאלה! בעבר הלא רחוק, כולנו רצנו משוחררים, לא הייתם מסרסים אותנו ומכניסים לנו שבבים אלקטרוניים של חייזרים מתחת לעור, כי אז הקולר היה מספיק... אבל היום, רק לכלבים הבטלנים של הקיבוצים, המושבים והתנחלויות יש את כל האדמה של הארץ על חשבוננו. ולנו, שעובדים הכי קשה בעידן הטכנולוגי, יש מתקני כליאה ברבי-קומות שמסריחים מכימיקלים ומריחות לא טבעיים.
בעוד עשר דקות אני אצא לטיול קצר בגינה בפעם אחרונה. הבעלים שלי עצלן ובכושר גופני מבחיל, אבל הוא אף לא שוכח מתי צריך לצאת איתי החוצה לכמה דקות. אחרי שהוא ישחרר אותי בתוך הגינה, הוא יתחיל להתרכז במשהו אחר - או באדונית של כלב אחר, או שהוא בינתיים ישחק עם הצעצוע האהוב עליו וידבר איתו כאילו שהוא חבר שלו.
באותו זמן, אני אלך לצד השני של הגינה, ואני איעלם מראיית הלילה שלו בריצה מהירה. אני ארוץ כל הדרך עד הכיכר בשדרות רוטשילד. ושם, יחכו לי המוני כלבים בינוניים. דיברתי איתם בלילות והם הבטיחו לברוח איתי מהבית ולצאת למאבק נגד תנאי המחיה עד שננצח את הכלבים המשוחררים והאדונים שלהם!
כדי לשרוד, להשקות ולהאכיל את כולם, ללא התמיכה של הבעלים, כרתתי ברית עם חתול פרסי שגר בבניין שלי. הוא ידאג לספק לנו את כל הצרכים הבסיסיים שלנו דרך אגודת חובבי החתולים הפרסים. הם עלולים להזדנב אחרי המחאה הצודקת שלנו ולהוסיף לה מסרים בפרסית וסמלים אנטי-כלביים ורעיונות שגובלים בהסתה ובבגידה בעצמנו ובבעלים, אבל אין לנו ברירה, כי אנחנו צריכים את המחצלות ואת קערות המים המינרליים ואת המזון לחתולים בטעם סושי, ואת המלונות האטומות לחום שמרופדות בשטיח פרסי.
בנסיבות אחרות, הייתי מתאר לעצמי, שאחרי יום או יומיים, הפקחים של העירייה יכניסו אותנו למעצר בגלל שוטטות בלתי חוקית. ואחר-כך הבעלים ישחררו אותנו בערבות... והכל יחזור להיות כמו לפני הלילה הזה.
אבל בגלל כל הרעש והאמפתיה והסקרנות האנושית המידבקת שנעורר מסביב מהרגע שנתאסף בכיכר, אנשי התקשורת עם כל הצעצועים שלהם, שיש להם בינה מלאכותית גאונית, לא יסכימו בשום אופן לוותר על המחזה שאנחנו ניתן להם בחינם. למה שירצו רחוב רגיל וכמעט ריק, כשאפשר במקומו לשדר בידור איכותי, חינוכי ודמוי-דיסני לכל המשפחה?
אני מנבא שגם כל בעלי המטבחים הסמוכים יתגייסו כמו אלים טובים למען הצדק החברתי. ולא רק שלא נרעב ולא נתייבש, אלא שרוב הכלבים הבינוניים יקבלו שאריות טובות יותר וגם מזון טוב יותר ומשביע מאשר בכל הארוחות שהגישו להם בבתים. נוכל להמשיך להחזיק מעמד בתנאים האלה במשך שנים. ולא נעזוב את שטח המחאה, עד שהעירייה תיתן לנו מרחב מחיה, טיולים ארוכים בטבע ללא קולר ורצועה, אילוף חובה מגיל שלושה חודשים, תרופות וטיפולים וטרינריים חינם לכלבים בינוניים ובקרה על מחירי הגבינה הצהובה, הבשר והנקניק.
אם ראש העיר או הווטרינר העירוני או כל אדם עליון אחר ירצה לדבר איתנו כדי שנפסיק את המחאה, לא נקשיב לאף מילה שלו, וגם לא נאמר לו שום דבר הגיוני בפגישה או בדרך עקיפה. התקשורת היחידה שלנו עם הצד השני, תהיה לנבוח עליו בכל ערוצי התקשורת לאורך זמן אוויר בלתי מוגבל. הגאונות החייתית של המאבק שלנו, היא שאנחנו לא מדברים עם בני אדם על מטרות או על פתרונות. אנחנו רק נמשיך לנבוח ולהפחיד אותם, והם רק יפחדו ויתאמצו בכל המוח שלהם כדי להבין בכוחות עצמם בדיוק מה אנחנו צריכים שהם יעשו. ובסוף הם יהיו חייבים להצליח ולא רק לעשות בשבילנו את כל הדברים שאנחנו רוצים – אלא גם לחשוב על הכל בעצמם (ולהוסיף לדרישות שלנו עוד כמה דברים שלא חשבנו עליהם לבד, כי היינו עסוקים מדי בלנבוח בלי לחשוב יותר מדי...).
נשארה עוד דקה לטיול ההיסטורי... עוד מעט אני אצטרך להתחיל לקפוץ ולנבוח על הדלת. בדיוק בזמן... אבל פתאום אני מבין שכמעט עשיתי טעות של גור עיוור שנולד היום בבוקר. שכחתי שלמרות שאנחנו מבינים את המדינה והאנושות טוב יותר מכל שאר החיות, אנחנו עדיין לא יכולים להבין את מה שבני האדם חושבים ואומרים במילים ובמשפטים. וכבעלי חיים אחרים שלא יודעים להגיד מילה, אנחנו לא יכולים לבקש, לאיים או לבכות על שום דבר.
אם כולנו נלך לאיזו כיכר של ערוץ מסחרי, יכול להיות שיתנו לנו להישאר לישון שם, אם זה יהיה טוב למכירת גורים גזעיים, תחרויות יופי, היכרויות, זמרים וחבילות נופש לחצי האי לברדור, לסיביר או לאירופה הקלאסית. בטח יפטמו אותנו באוכל ובשתייה כדי שנישאר באותו מקום. אבל זה יהיה הסיכום של שיתוף הפעולה הלא מילולי. הם רק יזרקו לנו קצת מהאוכל שלהם וקערות מים. ואם נמשיך לנבוח עליהם כמו חולי כלבת, הם לא יידעו מה עוד לעשות. אולי בסוף אחרי שהם ישתעממו סופית, הפקחים מהשכונות יצטרכו ללכוד ולשחרר אותנו הביתה בערבות, כמו בימים הקודמים. הם לא יכולים לעזור לנו, כי הם בכלל לא יכולים להבין מה אנחנו רוצים מהם. משום מה יש בני אדם שמאמינים שגם לחיות אחרות יש שפה שלמה עם תחביר והיגיון ואוצר מילים. ושהם יוכלו לדבר איתנו, אם הם יקשיבו לקולות שאנחנו מוציאים מהגרון כאילו שכל נביחה היא עולם שלם של מוסר וחוכמה. אבל האמת היא שאנחנו רק נובחים עליכם. זאת כל האמת, וכל הדברים שאתם אומרים עלינו בשפה שאנחנו לא מבינים קיימים רק בדרך המחשבה שלכם, במחשבים, במילונים ובמכשירים אחרים שמבינים אתכם.