ריינר פטינג, אותו פגשתי במוזיאון ת"א ב-1992, כשהגיע יחד עם האספנים סוזן ומרטין סאנדרס, לתערוכת "ציור ניאו אכספרסיוניסטי מברלין" - דק גזרה, בהיר שער ונעים הליכות, הוא הסמל והלוגו של התנועה שהחזירה את הצבע לפנים של האמנות העולמית בכלל והגרמנית בפרט. התמריץ שקיבלה האמנות בזכות האכספרסיוניסטים הגרמנים בתחילת המאה העשרים, ועלית הגרמנים הפראים הצעירים בסוף שנות השבעים, החזירו את עטרת הציור ליושנה.
ריינר פטיג (יליד וילהלמסהאוון 1949), שלמד בבי"ס הגבוה לאמנות בברלין מ-1972-78, עסק גם בצילום סרטים, וב-1977 פתח יחד עם קבוצת חבריו את הגלריה ב"מוריצפלאץ", שנועדה לקדם את האמנים הצעירים ללא תלות בממסד או בגורם אחר. הנועזות שביצירות חבורת "מוריצפלאץ”, הצבעים העזים שהזכירו את אמני תנועת הפוביסטים של תחילת המאה העשרים, מריחות המכחול האכספרסיביות, הדימויים האנושיים והזיקה למוזיקה ולאווירת הקלאבים של ברלין אז - מיצקו את מעמדם בגרמניה ובעולם, ןמכאן הם מהווים אבן דרך בתולדות האמנות.
ריינר פאטינג בציוריו גדולי המימדים, מתקשר בעיקר לוואן גוך, אגון שילה, גוסטב קלימט, אוטו מולר ורוטלוף. הגם שבציורי דיוקנאות-עצמו ביטא מחווה לוולסקז, ללוסיין פרויד, וואן גוך - איתו חש הזדהות ואחרים. בדיוקנאות שצייר יש המון תנועה וסערה במריחות מכחול עזות, עם חלקים עדינים ורגישים ברקע, שמביאים עוד יותר לביטוי את הצד הרגיש שבו, בציורי הנוף הקטנים והאינטימיים. שם הוא מתגלה בשיא יכולתו, ומרתק את עין הצופה.
חומת ברלין, שחצתה את העיר לשנים, וגרמה לפיצול בזהות של העם הגרמני, מהווה חלק מאד משמעותי החוזר ונשנה בציוריו. חלקים רבים מהחומה שהושלמה לפני 50 שנה, ונפרצה ב 1989, עדין ניצבים על מקומם, לתזכורת. חלק מהם עטור ציורים של אמנים מכל העולם, ומהווים "גלריה פתוחה לכל" שם. החומה לגביו היא לא רק עצם פיסי. היא גם האיסור לדבר ולחשוף את נושא המיגדר המיני אז. יחסיו עם הצייר סאלומה, שהיה חברו כמה שנים לדירה ולעשייה אמנותית כחלק מקבוצת "הפראים הצעירים", באו לידי ביטוי בציוריו, כמו אצל חבריו, ופתחו את הנושא לציבור, ואת הדרך לקבלתם לחברה בצורה אנושית. גם בכך, תרמה יצירתם לשינוי בהלך הרוח כלפי הנושא.
אם ב-BERLINISCHE GALERIE מוצגים (עד ה-12.9.11) ציורים מתקופת שנות ה-80 בה עשה את המהפך באמנות, הרי שב-GALERIE DESCHLER שבאוגוסטשטראסה בברלין מוצגות בתערוכתו עבודות חדשות. בין הנושאים - ציורי נוף, דמויות, וגם כמה פסלים מרשימים - הוא הרי זכה לתהילה כבר בראשית דרכו עם הפסלים בהם הנציח את ווילי בראנדט ואישים אחרים, ושהוצגו ברחבי העולם. בקטלוג הנפלא המלווה את התערוכה במוזיאון, יש צילומים שעשה מהתקופה בהם חלקים עצומים בברלין היו עדיין ריקים, עזובים, וכשהחלו עבודות הבניה מחדש - הנציח בצילומיו את המצב העגום עם תחילת הבניה. בניה שתוצאותיה המרהיבות גורמות להלם למבקר כיום בברלין. כך הייתה "פוטסדאם פלאץ", כך הייתה אלכסנדר פלאץ, וכל השטח הענק שסביב בנין הרייכסטאג. כמי שראתה את נפלאות הארכיטקטורה בברלין כיום, ורואה את העבר המשתקם בצילומיו של פטינג - צילומיו מאד מרגשים ומסעירים. הוא עצמו התרגש מהשינויים המתרחשים לנגד עיניו, כשהוא גר כל העת סמוך לחומה ולאתרים המתחדשים.
בטרם הקימו את גלרית ה"מוריצפלאץ", וזכו לכינוי "נערי מוריצפלאץ", היו החברים בקבוצה מופיעים במועדוני פאנק ורוק בברלין, כולל פטינג עצמו. הזיקה למוסיקת המועדונים, התחזקה בו בשנים בהן גר בניו-יורק, ב-1978 כשזכה במילגה להשתלם שם, ואז שרץ במועדון הג'ז המיתולוגי CBGB שבבאווארי, וכן בשנים 1983-94 בהן התגורר בניו-יורק ובברלין לסירוגין. ציורי המוסיקאים שלו מלאים תנועה, ואתה חש כאילו אתה מצוי שם בעת ההופעה. תערוכותיו בגדולי המוזיאונים בעולם, מומא, גוגנהיים, טייט גאלרי (כשעוד קראו לו כך), סן פרנסיסקו, יפן וכל היתר, הם ההוכחה למיקומו של פטינג בצמרת הציור העולמי כיום, כמוביל וכמחדש.
החוויה של צפיה בתערוכותיו בברלין הייתה משהו מרגש בתכלית, ואכן, המוזיאון העכשווי הקרוי "נויה ברלינישה גאלרי", כמו הגלריה דשלר שבאזור המקסים של אוגוסטשטראסה - הם סיבה לשוב ולבקר בהם בכל עת. במוזיאון יש גם אוסף קבוע של מיטב האמנות הגרמנית המודרנית, וכן תערוכות מתחלפות נוספות. מומלץ בחום. וכדאי גם יהיה לשים לב לתצוגת האוסף של מוזיאון ת"א כשייפתח חלקו החדש - ולראות אם האוסף האכספרסיוניסטי שתרמו הזוג סאנדרס למוזיאון ת"א, ובתוכו ציורי ריינר פטינג - אכן מוצג לתפארת המוזיאון.
