האם רגולציה זו מילת גנאי?

הרגולטור נתפש לא אחת כגורם אשר פוגם בשוק החופשי, אולם במצב הנוצר בישראל, נדרשת לא אחת התערבותו, על-מנת להסדיר "מנהגים משונים". אחת התופעות המקוממות ביותר בתחום המסחר היא תופעת עליית מחירים עוקבת ומיידית של היצרניות/היבואניות של מוצרים דומים. לדוגמה: תנובה מודיעה על העלאת מחיר הקוטג' מ-5 שקל ל-6 שקל; לא עוברות מספר שעות וגם שתי המתחרות הצמודות מודיעות על ייקור מקביל של הקוטג' שלהן. או יבואניות הטונה מייקרות את מוצרי הטונה ביום אחד וכדומה. האם זו גזירת גורל, או שניתן לעשות משהו? תופעת עליות מחירי הצרכן העוקבות של מוצרים דומים בטווח של שעות או ימים, מעוררת את השאלה - האם מדובר כאן על קרטל או על הכוונת שוק ותיאום מחירים? האם ניתן למנוע תופעה מקוממת זו? התשובה היא כן, ובעזרתו של הרגולטור. אם יוציאו תקנה שבמידה שספק/יצרן מעלה את מחירי הצרכן של מוצריו, מתחריו אשק מייצרים מוצרים דומים יוכלו להעלות את מחירי המוצרים שלהם רק בהפרש של 45 יום לדוגמה. במצב זה יינזק הספק אשר מעלה את מחירי מוצריו, שכן הוא עשוי למצוא את עצמו מחוץ לתחרות, שכן מחירי מוצריו יהיו יקרים משמעותית בהשוואה למתחריו, או במילים אחרות יקנו את מוצריו פחות. תקנה פשוטה זו יכולה לרסן ולמתן משמעותית את עליות המחירים של מוצרי המזון ותכניס דילמה רצינית בפני כל ספק או יצרן, במידה שירצה לייקר את מוצריו.

המסחר הקמעונאי בישראל מתנהל ביצירתיות ראויה להערכה, אולם בסופו של דבר, לא אחת הוא פוגע, גם אם זו לא הייתה כוונתו הראשונית, בחלשים ובנזקקים. רשתות המזון אימצו לעצמן פורמטים שונים להפעלה, כמו שופרסל דיל ושופרסל שלי או מגה בעיר ומגה בול. לכל פורמט או תת-רשת כללי התנהלות משלהם, כאשר לכל תת-רשת מספר מחירונים שונים, בהתאם לתחרות באזור החנות. במילים אחרות, גם לשופרסל וגם למגה יש מספר רב של מחירונים, משהו כמו עשרה מחירונים שונים והכל על-מנת להגיב לתחרות ו/או לפעילות מבצעית של המתחרים. עד כאן לכאורה הכל בסדר, שכן זה בא לתת תשובה ותגובה שיווקית. אולם מבלי לשים לב מי שמשלמות את מחיר התחרות בחנויות הזולות של הרשתות, הן דווקא החנויות העירוניות ו/או החנויות אשר אין להן תחרות. בתרגום חופשי לשפת אנשים ובני אדם - מי שמשלמות את המחיר הן דווקא האוכלוסיות היותר חלשות בחברה. כן, זו עובדה, והיא מאוד מצערת. השכבות העניות מסבסדות את השכבות החזקות, שכן חלקם של המבוגרים והקשישים ו/או צרכנים ללא רכב ו/או צרכנים אשר גרים במקומות מרוחקים, שם התחרות אינה בשיאה – הוא גבוה ביחס לאזורים המבוססים. הרשתות ימהרו לטעון ששכר הדירה בעיר יקר יותר וזה אומנם נכון, אך הפרש השכירות בין האזורים עדיין אינו מצדיק רמת מחירים כל-כך יקרה בחנויות השכונתיות, אשר "תופסות טרמפ על טיעון זה" ומייקרות את המוצרים באופן קיצוני. בפועל, החנויות השכונתיות מנצלות את העובדה שהלקוחות לא ניידים ו/או את העובדה שלא קיימת תחרות באזור ולמעשה הצרכנים שלהם במידה מסוימת הם "לקוחות שבויים". האם זו גזירת גורל? הניתן לשנות מצב זה וסוף-סוף לתקן את המעוות? תשובה: כן, ובגדול. על-מנת להסדיר המעוות, יש להכניס את הרגולטור/ממשלה, אשר יוציא תקנה הקובעת שכ-500 עד 750 מוצרי בסיס הנמכרים ביותר ברשת, מחירם יהיה זהה בכל סוגי הרשתות של אותה רשת. באופן כזה, מחיר הסוכר, החלב, העגבניה, העוף וכול שאר מוצרי הבסיס, יהיה אחיד בכל סוגי החנויות של הרשת. תקנה פשוטה זו, תגרום להסטת כספים רבים ומשמעותיים מהאוכלוסיה החלשה לנזקקים ותביא להסדרת הסבסוד הנוכחי. גם ישום תקנה זו הוא פשוט מאוד, שכן כל רשת תידרש להכניס את רשימת ה-500 או ה-750 לאתר האינטרנט שלה, כפוף לקנס כספי גבוה של 1 מיליון שקל לסטייה ברמת הפריט הבודד. רבותיי, כמה פשוט וכמה קל, לפעמים כל מה שנדרש הוא רק לעשות!