בימים מיוזעים אלה התגלגל לידיי גיליון ידיעות אחרונות מלפני עשרים ואחת שנים, מיום ג', י"ז בתמוז תש"ן, 10.07.1990. לרגע פקפקתי שמא נפלה טעות בתאריך. אבל אז נזכרתי שמדובר בעיתון המתיימר להיות העיתון של המדינה (של איזו מדינה?) והמתיימר להיות עיתון אמין. מכאן שלפחות התאריך אמור להיות נכון. כותרת העיתון זעקה, כאילו מדובר בקיץ הנוכחי: "מתרחבת תנועת המחאה של חסרי הדיור; מתרבים מחנות האוהלים ברחבי הארץ". אבל, מדובר ביולי 1990, לא היום, לא השנה. מה אם כן משותף לקיץ 1990 ולקיץ 2011? בדיקה מהירה הראתה שבשני המקרים מדובר בראש ממשלה מן הליכוד. אז היה זה יצחק שמיר, היום מדובר בבנימין נתניהו. אז עשה שמעון פרס תרגיל מסריח. גם היום. אז היה זה ידיעות אחרונות, היום מדובר ב-ynet. אז היה זה חיים יבין, היום מדובר ביאיר לפיד (טייקון התקשורת המתיימר לייצג את אחיו העבדים כביכול, כפי שכתב - איך לא? - בידיעות אחרונות), יונית לוי, קרן נויבך ודומיהם, המדבררים את המחאה באמצעות המסכים והמיקרופונים שאינם רכושם. האם רק במקרה יוצאים האוהלים לרחובות כאשר יש ראש ממשלה מן הליכוד? האם מדובר במחאה ממוחזרת ומתוזמרת, המתעלמת מן הבוחרים ומנסה לקבוע בעצמה מי יהיה ראש ממשלה בישראל? אז הייתה זו מחאה של החלשים באמת. היום כמעט שלא נראים בין המוחים עולים מברית המועצות לשעבר או מתנחלים חובשי כיפות סרוגות. אלה עובדים ומשרתים במילואים ומהווים את עמוד השדרה של צה"ל היום. אין להם זמן לבוא להפגנות עתירות המשאבים שבהן סוגדים לזמרות-פוליטיקאיות ול"אמנים" משתמטים. אז הייתה זו מחאה של החלשים באמת. היום יש חלשים בין המוחים, אבל רובם אינם חלשים. בוודאי שחולשה אינה תכונה של התקשורת המגבה אותם או של הגורמים הקיצוניים השופכים שמן על גלגלי ה"מהפכה", כאשר כל מטרתם להחליף ממשלה נבחרת שלא באמצעות הקלפי. הגדרה מוזרה של צדק חברתי. והגיליוטינה?! גיליוטינה תפקידה להרוג. הרמז ברור. וכידוע, כאשר נראה אקדח/גיליוטינה במערכה הראשונה, סופו/ה להרוג במערכה השלישית. מי הסתייג מכך? בוודאי לא המגישים בטלוויזיה וברדיו, העושים במסך ובמיקרופון כברכושם הפרטי ואף מגייסים אותם לקידום דעותיהם הפוליטיות ואולי גם שאיפותיהם האישיות. מי לא הסתייג מכך? היועץ המשפטי לממשלה. חוסר תגובתו והאטיות בהתייחסותו למעשה הגיליוטינה אומר דרשני. שתיקתו מזכירה את שתיקתו של "ממלא המקום" של המחזאי הגרמני רולף הוכהוט. הגיליוטינה אינה מעידה על טעם טוב או אמנותי. הוקעתה איננה פגיעה בחופש האמנות, או בחופש הביטוי שעלול להידרדר על נקלה לחופש השיסוי, להסתה, לאלימות ולהתרת-דם. כאן היה מקום להתערבות ברורה ותקיפה של היועץ המשפטי לממשלה והוראה לנקוט בצעדי אכיפה נגד המסית ומרעיו. למרבה הצער, עד לרגע כתיבת שורות אלה, היועץ המשפטי לממשלה ממלא את פיו מים. ממלא המקום.