לאה גולדברג הוודתה פעם, שהכתיבה לתיאטרון הפכה לאש בוערת בעצמותיה. עצם כתיבתה הנוגעת לכל לב, מבלי להתפלסף ולמהול את הכתוב בהזיות ובאלמנטים רחוקים מהצופה, יוצרת זיקה עמוקה בין הקהל למתרחש על הבמה. הבמה של תיאטרון הידישפיל עוצבה להפליא בידי יוסי בן ארי כחדר הספריה בארמון אירופאי עתיק, אליו מגיעים בערב גשום וסוער זאנד - ספרן ומלקט ספרים ממה שהנאצים לא הספיקו לכלות, כדי להביאם לספריה הלאומית בירושלים. ואיתו מגיעה דורה, פעילה בעלית הנוער במציאת והחזרת ילדים שניצלו מהשואה אל ארץ אבותיהם, ארץ ישראל. הארמון שימש את הנאצים כמפקדה בימי המלחמה, ולאחר המלחמה הפך למוזיאון, והרוזן, בעליו, הפך לשומר המוזיאון. השניים שהגיעו לביקור קצרצר, שנתקעים בארמון בגלל הסופה שמתרחשת בחוץ, חושפים תוך כדי ביקורם סוד אפל שמסתיר השומר-הרוזן (אנדה קשקר, בתפקיד מרגש ביותר, במיוחד לקראת סוף ההצגה בה נפרם סודו). ההצגה לא מטפלת בשואה באופן ישיר, אלא במה שהתרחש לאחריה ובתוצאותיה. כמו בכל סיפור מתח טוב, בו הספרן (דורי אנגל המצוין, שמשחקו כה מושלם ומשכנע) שבסך-הכל צירף אליו לביקור בארמון / המוזיאון העתיק את המכרה שלו מילדות דורה (ענת עצמון כדמות שלמה ושקולה, גם כשנחשף הסוד), הסיפור מתגלה כבעל רבדים סמויים, ואינו סיפור פשוט כלל וכלל. השוני בין התרבות הצברית הנתקלת באצולה אירופאית עם מושגים כה שונים יותר, מהווה את מרכז הכובד בדרמה. הדמות שהם חושבים לרוח, לנה, כמו בכל סיפורי הטירות העתיקות, מתגלה להם במקרה, וכך נפתחת תיבת פנדורה. את לנה מגלמת במשחק מהמעלה הראשונה מירי מאיר, שמקבלת כאן את הנפח המתאים לתפקיד הראוי לה. במסגרתו היא מחברת אותנו לדרמה ומכניסה אותנו עמוק לתוכה תוך הזדהות מלאה. מפעלו של שמוליק עצמון, שהקים את תיאטרון היידישפיל עם שחקנים שכולם על טהרת הידיש, אותה חיו באירופה, מקבל כעת תנופה וסיכוי נהדר להמשך של מפעלו, עם הדור החדש של התיאטרון אותו גידל וטיפח. אלה קבוצת שחקנים מעולים בוגרי בתי הספר למשחק הטובים ביותר בארץ, שאת שפת היידיש למדו בשנות הסטאז' שעשו בידישפיל. כעת הם מתקדמים למרכז הבמה, כשהם מקבלים את התפקידים הראשיים, לאחר שהשתפשפו בתפקידי הקורוס בהצגות במשך שנתיים בתיאטרון זה. להצגה זו שותפים המתרגם מעברית לידיש (שזה לא כה פשוט כלל וכלל) מיכאל פלזנבאום, מעצב התאורה הנפלאה מישה צ'רניאבסקי, שאצלו אין אפס - כל דמות נראית מוארת כהלכה, וכל האכספרסיה מגיעה לקהל; הבימוי המהוקצע והמוקפד של יצחק שאולי המנוסה, המוזיקה של שאול בסר, התלבושות האותנטיות של יוסי בן ארי, והעיקר - צוות השחקנים שמצליח להרטיט בהעלותו נתח חיים שלא ידענו, אנו הצברים, ושהתרחש ממש לפני הקמת המדינה. לכל אלה מגיע שאפו, על מינוף תיאטרון היידישפיל מתיאטרון המוקדש אך ורק למחזות זמר וקומדיות, לתיאטרון רציני ובעל כובד משקל, שנקווה שיעניק חיים לתרבות הידיש, שהנאצים כמעט וחיסלוה בשואה. תרבות שינקה מהחיים של היהודים במזרח אירופה במאה ה-19 והעשרים, ולנו היא מעניקה מבט ויזואלי חי ותוסס לנתח תרבות והיסטוריה שלא ידענו, אלא רק מקריאה. מומלץ בחום.