מה קורה כששלושה בנים בני 17 משתכרים ואונסים ואח"כ הורגים בחורה, ונשבעים שלא לגלות לעולם את סודם? ואחד מהם משנה דעתו אחרי 15 שנה? עד כמה יש ערך לחברות וערבות הדדית?
מחזהו של רוברט ויליאם שרווד "מחילה" (Absolution) מ1997 נסוך באצילות סגנון אנגלי של סיפורי בלשים. הקצב השלוו בו הוא מתחיל, גילוי הסוד האפל של שלושת החברים, והעוצמה בה הדרמה מסתיימת - כל אלה מרעננים את הקורה על בימותינו במשהו כמו תכשיט קלאסי, היצוק ממתכת יקרה.
לפני תחילת עונת ההצגות בהן ישחיזו תלמידי השנה השלישית המסיימת של "בית צבי" את כישוריהם על הבמה - מעלה תיאטרון הספריה מבחר הצגות משובחות עם בוגרים ותיקים וצעירים, שעל כמה מהם כבר כתבנו כאן. השבוע חזינו בהצגת "מחילה" בתרגומו המצוין של דורי פרנס, ובבימויו של גילי אמיתי הכה פורה. המחזה מתחיל בהילוך איטי, בתארו שיחת סמול טוק בין גבר נאה לאשה מצודדת, ששניהם למדו בעבר באותו בי"ס תיכון. בהמשך, הגבר הנאה מגיע לבית חברו - יעד הביקור, ועד לבוא הבעל הביתה, הוא מפטפט על דא ועל הא עם אשת חברו (יעל לווין). האורח, דייוויד (חייקה מלכה שהתבלט במשחקו המרשים כבר בהיותו תלמיד שנה ג') חברו מהתיכון, עת היו "חבר'ה" בנוסח הפלמ"ח - "אחד בעד כולם, כולם בעד אחד".
כשמגיע בעל הבית, גורדון (טל דנינו האנרגטי והמוחצן, שמכניס אנרגיה למתרחש), מסתבר שהסיבה לכך שהזמין את דיוויד היא סדק רציני שחל בידידות בין השלישי בטריומוויראט וביניהם. הסוד האפל שהחליטו לשכוח מעברם - כשבליל שכרות אחד, כשהיו בני 17, אנסו ואולי רצחו בחורה צעירה. את הסוד הזה מאיים חברם השלישי לחשוף. למה? כי הוא התחרד, הפך דתי בשל השפעתו אשתו, וכעת הוא דורש מהם ללכת יחד עמו למשטרה ולהתוודות. אבל על מה?
מסתבר שמרוב שהיו שיכורים, אינם יודעים אם באמת הרגו את הבחורה, ומי מהם עשה זאת, אם אכן.
הדילמה המוסרית היא - כיצד לנהוג במקרה כזה, כשחרף כל השכנועים פיטר (עוז ניסן מלא הרגש) מתעקש לגלות למשטרה את המעשה, שמדיר שינה מעיניו, ומסעיר את נפשו עד כי אינו יכול לשאת זאת יותר. בעוד השניים האחרים מסתכלים עליו כעל מוכה אמוק, אובססיבי, שמוכן להרוס לחבריו הטובים את חייהם לגמרי. הדרמה תופסת תאוצה, ולא נקלקל לצופים את ההפתעה. כיצד תתאפשר המחילה על מה שעשו.
נציין לטובה את עיצוב הבמה הכה יעיל של מירב יצחקי, המכנס ארבעה מיקומי התרחשות על במה אחת, כך שאין צורך להפסיק כל סצינה בגרירת רהיטים, אלא די בהפניית התאורה לזירה המתאימה (בעיצוב דולב ציגל). המוזיקה המצוינת והקצבית שעיצב אפי שושני, התלבושות היפהפיות בעיצוב ברק חודריאן ואת משחקם הכובש של כל השחקנים כולל קרן ברגר החטובה, והמסתורית משהו, שהייתה בת זוג לסטוצים לשנים מהחברים, ויעל לווין, האשה-של, הנשית והיפה. הצגה מהסוג המשובח, ואין תמה שהייתה מועמדת לפרס המחזה הטוב ביותר בפרינג' מטעם איגוד המחזאים הבריטיים.
