שלשום (3.9.11) לא השתתפתי ב"הפגנת המיליון". החלטתי לא להשתתף דווקא משום שאני תומך במחאה המקורית והאותנטית, וחרף קריאתו "הנרגשת" והדמוגוגית של
גיא רולניק ב"דה-מרקר" (יום ה' האחרון,2.9.11) לצאת לרחובות. לא השתתפתי משום שהפגנה זו מיותרת, ובניגוד לדעת רבים מסמלת בעיני אובדן דרך ואובדן מנהיגות של "מובילי" המחאה.
תפקידה של מנהיגות הוא בראש וראשונה להתוות דרך, ובתוך הבליל העצום של כוחות, לחצים, אינטרסים מנוגדים, בעיות אגו, רצונות כנים וצרכים מדומיינים, לקבוע מה עדיף על מה, במה ממקדים את המאמץ ומהם הצעדים המתבקשים לשם כך. שאלת השאלות בדרך כלל היא "מה לא לעשות?" הפגנת ה- 300,000, הייתה הישג מרשים מבחינת מספר האנשים שהתארגנו לקחת בה חלק, בהתראה קצרה סמוך למועד בו פרצה המחאה. מאז אני רואה דריכה במקום או נסיגה.
קל להבין את הרצון המובילים לנצל מומנטום ולהוציא לרחוב מספר גדול יותר של אנשים. שכרון הכוח הטמון במספרים הגדולים הוא עצום, וכוח היה מאז ומעולם סם ממכר. אילו הייתה ההפגנה תכלית המחאה, ניתן היה לראות בהוצאת 450,000 איש (בהנחה שזהו מספר אמין) לרחובות הישג גדול נוסף. הישג חשוב עוד יותר הפעם, הוא משקלה של הפריפריה הגיאוגרפית בהיקף המשתתפים הכולל (כ-30%). אבל זו אינה תכלית המחאה ועדיין חסר בה ייצוג של חלקים רחבים בציבור הישראלי, רחבים מדי. ככל שגוייסו להפגנה יותר אנשים, ונעדרו ממנה החוגים שחסרו גם בהפגנות קודמות, קיבלה הפגנה ציביון ברור יותר של מחאה פוליטית-סקטוריאלית פר-אקסלנס.
אם באולפני הטלוויזיה נעשה ניסיון מצומצם ופתטי לכלול בפנלי הדוברים גם בעלי "דעות אחרות", בראיונות "השדה" נעלם כמעט לחלוטין ניסיון זה, ורוב מכריע של הדוברים היו אנשי הצבע האדום והוורוד. בכך הולכים מארגני המחאה וממסמסים את אופיה הציבורי הרחב והרב-סקטוריאלי, ומחדדים בפועל את העובדה שאצל רבים מ"מובילי" המחאה פועלת אג'נדה סמויה, שונה מזו שמוצגת לציבור - אג'נדה המבקשת להחזיר לרחוב הישראלי משטר כלכלי-חברתי ישן, שנכשל בישראל ומחוץ לישראל. זאת באמצעות שטיפת מוח אינטנסיבית לציבור. שטיפת המוח מבקשת להתבסס על זכרון קצר, על אי ידיעת העובדות בקרב רבים מהצעירים ועל סיסמאות בעלות מאפיינים שנודף מהם ריח קומוניסטי טיפוסי בנוסח: "כל אחד יעבוד לפי יכולתו, ויקבל לפי צרכיו...".
אצל חוגים אלה, המחאה החברתית אינה תמריץ לפתור בעיות אד-הוק, אלא מנוף להחזרתם הם למרכז הבמה הכלכלי-חברתית בישראל, מקום ממנו יוכלו להשתלט על תחומי חיים נספים כחינוך, משפט, חוקה, חוץ וביטחון ועוד. על כן, החלטתי לא להשתתף בהפגנה זו ובהפגנות נוספות בעתיד, אלא אם אלה תיועדנה לטיפול בנושאים קונקרטיים, העומדים בבסיס הקונצנזוס הכלכלי-חברתי; למשל: תמיכה או התנגדות להמלצות וועדת טרכטנברג (אם יהיה בכך צורך), תמיכה או התנגדות להחלטות היישום של הממשלה על בסיס המלצות וועדת טרכטנברג (אם יהיה בכך צורך), או התנהלות נרפית של הממשלה בטיפול בבעיות היסוד המשותפות לרוב הציבור, וכו'.
לדידי, היעדים המוצהרים של המחאה נותרו כפי שהיו בתחילת הדרך - דיור, יוקר מחיה וצימצום פערי הכנסה - יעדים המשותפים לרוב המכריע של הציבור בישראל.
בזכות יעדים אלה אני תומך במחאה ולהערכתי בזכותם תומכים בה רבים, רבים אחרים. הישגים משמעותיים במימוש יעדים אלה, כשלעצמם, הם מהפיכה בסדרי החיים במדינת ישראל, מבלי שיהיה צורך להעניק להם שמות בומבסטיים או תגי-כשרות של האידיאולוגים מהשמאל הקיצוני בישראל. בכל אחד מתחומים אלה אפשר וצריך להגיע להשגים מצומצמים כבר בטווח הקרוב, כאלה שהשפעתם תתחיל להיות מורגשת כבר ברבע האחרון של 2011. יעדים מורכבים ומקיפים יותר, תחילתם בעתיד הקרוב, בעיצוב מדיניות, שינויים חוקיים ותכנון ביצוע לאומי. מימושם, מאידך, עשוי להמשך חודשים ואפילו שנים, אבל עיקרם חייב להתממש בחומש הקרוב.
אלה יעדיה האמיתיים של המחאה, וכל סטיה מהם היא משגה המסכן את המהלך כולו. הואיל והעשיה העקרית תהיה כרוכה בדריכה על לא מעט "יבלות", תזדקק הממשלה לתמיכה ציבורית ובהמשך ככל הנראה גם לתמיכה פוליטית.
את התמיכה הציבורית צריכה לספק לה המחאה ואת התמיכה הפוליטית, איום בהליכה מוקדמת לבחירות חדשות. אם תפעל הממשלה נכון ובתום לב, צריכה המחאה לספק לה תמריץ בדמות תמיכה ציבורית גם במהלך של הקדמת בחירות אשר לאחריהן יהיה כוחה גדול יותר, תלותה באינטרסים משניים חלש יותר ויכולתה לבצע את המדיניות הדרושה מובהקת יותר.
דומה שהחוגים במחאה שלהם אג'נדה פוליטית אחרת מבינים זאת, ולכן מנסים להאביס את הציבור בהסברים מפולפלים על "קיבעון מחשבתי" כביכול של ראש הממשלה בשאלות כלכלה וחברה. הסברם עוד מרחיק לכת ומנסה לקבוע שאין פתרון למצוקות היסוד שמעלה המחאה במסגרת הכלכלה הליברלית. באמצעות חיבור שתי הטענות הם מבקשים להסיק שרק ממשלה אחרת, שתפעיל מתודה אחרת שלטונית אחרת תוכל להביא פתרונות מועילים. ובכן, הכל שקרים, אחיזת עיניים, ונסיונות הונאה.
יש פתרון למצוקות הנוכחיות במסגרת השיטה הקיימת, לאחר שיתוקנו ליקויים שונים שהתגלו בה (בדומה לכל שיטה אחרת היא אינה חפה משגיאות). ראש הממשלה אינו צריך להחליף דיסקט ולאמץ שיטה אחרת, הוא צריך לחדד קשב לטענות הציבור ולמידת חומרתן, ולהערך לטפל בהן עיניינית ובאורח יעיל והחלטי. יש לו הכוח הפוליטי לעשות זאת, ואם יפעל נכון בטווח הקצר, ילך כוחו ויגדל ככל שנתקרב למועד הבחירות הבאות.
המפתח לכל התקדמות הוא עשייה בתום לב ובשקיפות לציבור, אין להפריז בחשיבות של אימוץ גישה כזו ע"י ראש הממשלה והממשלה.
מלבד המסר שהעלתה המחאה בדבר המצוקות הכלכליות, נכלל בה מסר חשוב נוסף, חשוב לא פחות מהקודם אבל אלי בטעות מודגש פחות ממנו. מסר זה אומר
שהציבור בישראל מעוניין בשינוי יחסי-הגומילן בין הממשלה (והשרות הציבורי) לבינו, באופן שהציבור יהפוך ליעד המועדף והמרכזי בחשיבה ובעשיה הממשלתית, כשהממשלה היא מערכת התיכנון והביצוע לסיפוק צרכיו של הציבור - ולא להפך.
מסר נוסף העולה מאירועי המחאה אומר שמרגע שהחלק האקטיבי של הציבור, זה שלו מודעות פוליטית חזקה או מצוקה קשה במיוחד התעורר לדרוש את האמור לעיל, הוא סוחף ויסחוף אחריו גם חלקים רחבים של ה"פריפריה החברתית" (להבדיל מפריפריה גיאוגרפית). סחף זה יאפשר תזוזות אד-הוק המוניות יותר גם בין הגושים הפוליטיים והמפלגות בבוא יום הקלפי.
הציבור מוכן כיום להרים (אבל בשכל ישר) שני דגלים בעת ובעונה אחת הדגל המדיני-ביטחוני, והדגל החברתי-כלכלי, ויהיה מוכן לשלם מחירים עבור נכונות זו, אם יוצגו לו חלופות אמת, נתוני-אמת וסוגיות אמת להחלטה.
ניתן להעריך שלעובדה זו תהיינה השלכות על המערך הפוליטי העתידי בישראל, משום שהגושים המרכזיים שכונו בדור האחרון "ימין" ו"שמאל" בעיקר על בסיס גישתם השונה ואפילו מנוגדת לפתרון המדיני הרצוי לישראל בשאלה הערבית-הפלשתינית, יעמדו כבר בעתיד הקרוב משני צידי המתרס גם בסוגיות החברה והכלכלה. יתכן שהתפתחות זו תוביל גם לחידוש הגושים הפוליטיים הגדולים שהכרנו בעבר, כאשר המרכז הפוליטי מתנוון משום שאין לו "היסטוריה ומסורת" וגם אין "תוכנה וחומרה" יחודיים. המבחן הפוליטי עשוי להתיצב לפתחה של ישראל בכל רגע נתון. הממשלה המכהנת מחזיקה בידה כיום קלפים מנצחים.
אם תנהג בשכל, דהיינו: תקשיב למסרים הלא אידיאולוגיים הנאמרים ע"י המחאה מכאן, ולהתפתחויות המחשבתיות העולות ממנה מכאן, תמשיך לשלוט גם הלאה. המחאה פרצה, כפי שכבר כתבתי במסגרת קודמת, על-רקע התחושה של קיפאון בנושא הפלשתיני, קיפאון שמשכו אינו ברור. במציאות זו, באין תותחים רועמים, מתכנס הציבור למצוקות הכלכליות-חברתיות, ויעמיד אותן בראש סולם העדיפויות. אם לאו לא תנהג הממשלה בשכל, קרוב לוודאי שתוכה בבחירות ואף תודח מהשלטון, ולכך תהיינה השלכות "אוסלואייניות" מרחיקות לכת.
בשבועות האחרונים סובלת המחאה משלושה חוליים בולטים ההולכים ונוגסים בה יותר ויותר. מתוך רצון של מובילי המחאה להאדיר את כוחה הנומינלי מצד אחד, ומתוך התעוררות של קבוצות מצוקה שונות באוכלוסיה בהשראת המוניות המחאה, גדל מספרן של קבוצות האינטרסים המסתופפות עתה תחת הגג האמורפי של המחאה. מטבע הדברים מנסה כל קבוצה לבטא את מצוקותיה ולקדם את האינטרסים הפרטנים שלה. אבל אליה וקוץ בה: אפשר אולי להרים שני דגלים יחד, אבל אי-אפשר להרים בו-זמנית ובאותה נחישות והתמסרות ערב-רב של דגלים, שלעיתים קרובות גם נוגדים זה את זה.
מכאן נובעים אי-הסכמה על המסרים לציבור, על הדגשים, על סדר העדיפויות ועל הייצוג. ספונטניות היא דבר יפה, אבל ספונטניות לא מאורגנת יעילה רק בכדי להרוס דברים קיימים, לא בכדי לבנות דברים חדשים. המחאה איננה מהפיכה וטוב שכך, אילו היה אחרת צריך היה להלחם בה. תפקידה להביא שינוי שיש בו תיקון הקיים ולא לזרוק לפח הזבל של ההיסטוריה את הקיים, משום שזה "סקסי". תפקיד המנהיגות הוא לייצר קוהרנטיות בספונטניות ולייצג קוהרנטיות זו כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד.
כאשר אין מסכימים חד-משמעית על המטרות, על סדר העדיפויות בהגשמתן ועל הדרכים המיטביות לכך, מטבע הדברים אין גם הסכמה על מנהיגות שמדברת בקול אחד ומוליכה לכיוון אחד וקשה עד בלתי אפשרי לקדם רעיונות ומעשים קוהרנטיים. אי-אפשר להחרים את וועדת טרכטנברג וגם לדבר עם הוועדה וגם לקדם את עינייני המעמד הבינוני וגם את מצוקות הפריפריה הכלכלית-חברתית וגם לפתח אזורים מרוחקים וגם באותה עוצמה ונשימה להמשיך בבניה ובהקמת תשתיות במרכז וגם לרצות הגברת הביטחון בדרום וגם לקצץ בתקציב הביטחון וגם לדרוש גידול בהכנסה הפנויה וגם לא להסכים שיש לכך מחיר בתחומים אחרים. קל מאוד לפתור את כל הבעיות באמצעות הסיסמה שצריך לקחת מאלה שיש להם בצרוף תרגילים סוציאל-דמוקרטיים "מבריקים", אבל יש חוקים במדינת ישראל, ויש זכויות פרט וזכויות קיניין גם לאלה שיש להם יותר ומה שיש להם הושג כדין וקיימים גם אילוצי מימוש מסוגים שונים ובתי משפט ועוד.
וגם אם על הנייר אפשר לחשב את כמות הכסף שתהיה זמינה ליצירת האיזונים החדשים והיא נראית מספיקה, הפער בין הדימוי למצוי הוא ענקי. שתי שגיאות גדולות עשו מובילי המחאה הראשונית: א. הניחו ל"אידיאולוגים" אדומים וורודים להוביל את דפוסי החשיבה שלהם, ובכך סטו לחלוטין מדרך הביצוע הראלית, ושכחו לדבר עם מי שאמורים להיות פרטנרים להוצאת הרעיונות היפים מהכוח אל הפועל - ארגוני המעסיקים למיניהם. ב. שכחו לעשות אבחנה חדה וברורה בין דרישות וציפיות לטווח הקצר ובין דרישות וציפיות לטווח הבינוני והארוך. לטווח הקצר ניתן להגדיר תוך זמן קצר ציפיות ויעדים במונחים כמותיים קונקרטיים. לטווח הארוך חייבים לייצר את התשתיות המחשבתיות ואת התהליכים שיוליכו לשם, משום שמדובר בתקופות של חודשים ושנים.
אין פלא שבמציאות זו הדבר היחיד כמעט שניתן היה להסכים עליו הוא... "עוד הפגנה". היה ברור מראש שאם תהייה ההפגנה מוצלחת (ישתתפו בה למעלה מ-300,000 איש, שהרי אף אחד לא חשב ברצינות שמיליון איש יצאו לרחוב), היא לא תפתור אף אחת מהבעיות שקבוצת מובילי המחאה לא הצליחה להגיע בה לעמדה אחת מוסכמת במשך שבעה שבועות. אם תהיה ההפגנה לא מוצלחת, היא רק תפגע בתדמית המחאה ובעוצמתה. מקרה זה מצביע על חשיבות התכנון ארוך הטווח גם כאשר מנהלים אירוע זמני כתנועת מחאה, יהיה הקונטקסט המוצהר שלה נכון וצודק ככל שיהיה. פער הציפיות וקוצר הרוח המאפיין את הדינמיקה של ההמונים, יהיו תמיד בעוכרי החלטורה. "סוף מעשה, במחשבה תחילה", שנו אבותינו, והפגנה זו מוכיחה עד כמה קשה הדבר להגשמה.
נניח אפילו שהייתה זו "הפגנת מיליון" ממש - אז מה?! בעוד פחות מחודש תפרסם וועדת טרכטנברג את המלצותיה, האם תהיינה אלה המלצות העונות על ציפיות הציבור המוחה? האם ברור למובילי המחאה מהן דרישות המינימום שבפחות מהן יראו את המלצות טרכטנברג כבלתי מספקות? האם יש הסכמה על כך? ואם יתברר שההמלצות אינן מספקות, מה יקרה אז? הפגנת ה"שני מיליון"?!
ואחר כך יעבור הנושא לאוצר ולממשלה ושם יעבור עיבוד מחדש לדרכי יישום ולו"ז ליישום ויוצג שוב לציבור. ונניח לצורך הדיון שהמלצות טרכטנברג היו סבירות ומקובלות, אבל ה"פרשנות" שנותנת להן הממשלה, אינה עונה על הציפיות - מה אז?! הפגנת ה"שלושה מיליון"?!
תפקיד ההפגנות בתחילת מסע המחאה היה להמחיש לממשלה את מצב הרוח של הציבור, את מצוקותיו ואת ציפיותיו ממנה (שלא כולן, כמובן, ריאליות). מסר זה עבר היטב עוד לפני ההפגנה האחרונה. תפקיד המוחים אינו לנהל את המדינה במקום הממשלה ולא להתימר להכתיב לה פתרונות שפרושם "סדר חברתי מנוגד למנדט שעבורו קבלה הממשלה אמון הכנסת ובשמו היא מושלת". ההסחפות של מובילי המחאה אחר עצות אחיתופל של אידיאולוגים מהתחום הסוציאליסטי והקומוניסטי, הייתה מלכתחילה שגיאה אסטרטגית בניהול המהלך כולו, והעובדה שחלק מהם עדיין קשור בטבורו לעצות וליועצים אלה, מסכן את ההמשך. הבילבול שיצרה ההסחפות, הביא אותנו ל"הפגנת המיליון", כמוצא של כבוד לכולם מחוסר הבהירות לגבי ההמשך.
ככל שניתן להעריך, לאיש לא ברור עדיין מהו השלב הבא ומה חלקו של הציבור בשלב זה (או שהדברים נשמרים כ"סוד מדינה"). במקום לעסוק בתיקון מזורז ומקיף של ליקויים מזוהים היטב, הובל הדיון באוהלים, בתקשורת ובציבור, לעבר ההשלכות הפוליטיות-מפלגתיות של תנועת המחאה, כאשר ברור שאלה לא תושפענה רק מהתחום החברתי-כלכלי. פעם נוספת מחליפות הפילוסופיה והאידיאולוגיה את התכלית המעשית, זה טוב לאקדמיה אבל עם הדיונים האלה לא הולכים למכולת... .
בשלהי התקופה הנוכחית של המחאה, מסתמנות באוהלי המחאה שתי בעיות נוספות:
א. הפריפריה קמה סוף, סוף גם היא להפגין, אולם ההבדל בינה לבין ת"א הוא כהבדל שבין ת"א-מרכז לבין ת"א-אקירוב.
ב. הנעדרים הלא מחוברים, כל החוגים הרחבים שאינם פעילים במחאה - נותרו לא מחוברים. אמנם, בהפגנה האחרונה ראינו, בעיקר בירושלים אבל גם במקומות נוספים, התחלה צנועה של השתתפות דתיים, חרדים וערבים בהפגנות (וברור מלכתחילה שיש בהן ככל הזמן גם "ימנים" שאינם שותפים לניאו-סוציאל דמוקרטיה של ה"אדומים") - אבל כל אלה הם מעט מדי ומאוחר מדי.
שבעה שבועות אינטנסיביים של מחאה לא הספיקו למוביליה כדי לישב שתי סוגיות אלה ולהבטיח סולידריות ציבורית רחבה מאוד עם המאבק. הואיל וזה הנשק היחיד שיש להם, אי-הצלחה כאמור היא למעשה כשלון רציני. שני תפרים פרומים אלה, עתידים להתפתח לקרעים משמעותיים כאשר יגיע רגע ההחלטות, משום שכצפוי אין הכל לכולם, וסדר עדיפויות פרושו שמישהו יקבל יותר ומישהו אחר יקבל פחות, ... ועכשיו כבר כולם מתחילים להבין זאת.
כמי שתומך במחאה ביעדיה ובגבולותיה המקוריים, וסבור שהיא הזדמנות פז לשינויים רבים וחשובים בתוך מסגרת הסדר החברתי-כלכלי הקיים, אני מצר על שמובילי המחאה המחאה לא השכילו למצות את המהלך השוטף ולהערך נכון לשלביו הבאים. את הליקויים הנזכרים בקטע הנ"ל, ניתן ככל הנראה לתק, אבל אין לכך זמן רב. כדאי לשלב במאמץ גם את החשיבה על הימים שלאחר פרסום דוח וועדת טרכטנברג.
