כשמדברים על סדר חברתי חדש ועל שינוי סדרי העדיפויות, אחד הדברים הראשונים שעולים בראשם של רוב האנשים הוא תקציב הביטחון. בימים האחרונים היינו עדים לכמה אוהלי מחאה "ישראלים" ברחבי העולם, שם סיפרו לנו אותם צעירים ישראלים על חייהם הטובים בחו"ל. זיכרונם הקצר מדי של אותם יורדים כנראה, השכיח מהם כי מדינת ישראל ממוקמת עדיין במזרח התיכון, שטוף הבעיות הביטחוניות, גם אם הם כבר ברחו ממנו. ולכן, אסור לשכוח כי תקציב הביטחון הוא צורך קיומי למדינת ישראל.
סביר להניח כי גם בתוך תקציב הביטחון ניתן לעשות שינויים ואף לקצץ פה ושם בשומנים. אך חשוב לזכור מניסיון העבר כי בדרך כלל כשמקוצץ תקציב הביטחון, חלק מהקיצוץ מגיע על חשבון המילואימניקים - מה שמקטין את ימי האימונים, פוגע בכשירות, בציודים ובסוף, זאת לא קלישאה, עולה בחיי אדם, בחיי המילואימניקים, ההון האנושי של החברה הישראלית.
חמש שנים עברו מאז מלחמת לבנון השנייה, אותה מלחמה בה נחשפו מחדלים שרבים מהם נגעו ישירות למילואימניקים, שיצאו למלחמה עם ציוד חסר או לא מתאים- ובעיקר נטולי כשירות נדרשת. זאת, לאחר שנים של הזנחה, מחסור באימונים, בהכשרות ובתרגילים.
הייתה זו תוצאה של סדרי עדיפויות תקציביים שנבעו מהלך רוח כללי שאפף את החברה הישראלית. הלך רוח שגרם לשחיקה במעמד מערך המילואים בשנים שלפני המלחמה, כתוצאה מאופוריית השלום ("מזרח תיכון חדש"), התפיסה כי לא תיתכן עוד מלחמה גדולה- כמו גם מהירידה בחשיבות שייחסו אזרחי ישראל לנתינה, להתנדבות ולדאגה לכלל שהביאו לעלייה בחומרנות והתפשטות האגואיזם בו איש לביתו יעשה בעוד הבית של כולנו, הלאומי, נתון לתרומתם של מעטים.
לאחר שגויסו מילואימניקים בצו 8 בחומת מגן עם התפוצצות אשליית המזרח התיכון החדש, הם גויסו בשנית במלחמת לבנון השנייה, ששינתה את רוח הדברים. החברה הישראלית לא יכלה עוד להתעלם מהצורך הביטחוני, הפנימה את הנחיצות בשימור מערך מילואים כשיר והבינה שעל-מנת להמשיך את מאבקנו הקיומי חייבים לגבות ולתגמל את המעטים מקרב החברה הישראלית, שעוזבים את מהלך חייהם השוטף ונקראים לדגל פעם אחר פעם.
משרד הביטחון וצה"ל הבינו שאנשי המילואים נקראים לדגל ומתייצבים אבל גם לנתינתם יש גבול ואת האימונים, הציוד וכל השאר יש לממן כחלק מתקציב הביטחון. ואכן לאחר המלחמה, הופנו משאבים רבים לטובת מערך המילואים. המילואימניקים החלו לבצע אימונים רבים והכשרות נדרשות, החל תהליך של החלפת הציוד - צעדים שכמוהם היו זכורים רק לוותיקי הגדודים. נוסף על כך, שיפר צה"ל את ההקשבה והטיפול בחיילי המילואים. בכנסת ה-17 חוקק חוק המילואים, חוקקו מספר חוקים נוספים שתיקנו את העוול בחישוב התשלום לימי המילואים, יחסי מעבידים לעובדיהם המשרתים במילואים הוסדרו בחוק, תוקן חוק הסטודנט והורחב למען סטודנטים המשרתים במילואים.
לצד חקיקה זו ונוספת גם פרסמה הממשלה דאז רשימת הטבות במשרדיה שנועדו למימוש על-ידי חיילי המילואים. הכנסת ה-18 ממשיכה את אותה המגמה. במקביל יש להתמיד ולעשות על-מנת לחזק בחברה הישראלית את החשיבות הערכית שבנתינה ובדאגה לכלל, גם במסגרת של שרות צבאי ולאומי בכלל ושרות מילואים בפרט.
כשבין "מנהיגי המחאה" המובילים ניתן למצוא פעולות משתמטות ורדיקליות הקשורות לארגונים התומכים בסרבנות, קל להבין מדוע מדברים גבוהה-גבוהה על "ערבות הדדית" ומדוע ברשימת הדרישות שהופנתה לממשלה נמצאת גם דרישה הזויה להכרה בבנייה הבלתי חוקית של הבדואים בנגב, אך לא נשמעת דרישה ערכית בסיסית במסגרת "סדר העדיפויות החדש": הדרישה לשוויון בנטל השרות. יותר מכך, לא נשמעת אמירה חד-משמעית נגד פגיעה אפשרית בתקציב מערך המילואים ובמילואימניקים עצמם.
נדמה שלמרות קריאות הערבות הדדית, יש קבוצות מסוימות שאלמלא ידאגו לעצמן, לא תעזור שום ערבות, שום הדדיות ושום מנהיג מחאה תל אביבי. כך עם הרפתנים, כך עם המשרתים וכך עם המילואימניקים.
עם תחילת עבודת "וועדת טרכטנברג" מן הראוי כי דרישות אלו, שלא נשמעו על-ידי "מנהיגי המאבק" ברוטשילד למרות היותן נדבך חשוב ביצירת צדק חברתי וערבות הדדית, יודגשו בפני חבריה.
אם אנו מדברים על צדק חברתי, על ערבות הדדית ועל שאיפה לחברת מופת סולידרית, מן הראוי כי נושא השוויון בנטל ימוקם בראש סדר העדיפויות של הדרישות והשיחות וכל אימת שמוזכר תקציב הביטחון, יובהר כי מול משרד הביטחון וצה"ל יונף תמרור אזהרה פן ייפגעו התקציבים למערך המילואים.
האוהלים ברוטשילד יתקפלו בסופו של דבר, אבל אסור שכתוצאה מהם יתקפלו אוהלי האימונים בבסיסי המילואים. יש לדרוש כי כל שינוי כזה או אחר בסדרי העדיפויות לא יפגע וישפיע לרעה על המילואימניקים ומוכנותם השוטפת. אל תגעו לנו באוהל בצאלים.
