חזקה על מי שחווה, אי פעם, על בשרו, תאונת-דרכים, פציעה בקרב, או אובדן של אדם - שתפקד במהלך האירוע בקור-רוח ובאיפוק יחסי. רק בשלב מאוחר יותר עלולות לצוץ אצלו בעיות, נוסח התקף-חרדה, תחושת-נמלים על הגוף, דופק מהיר או זיעה קרה. לא אחת הוא גם עלול למצוא את עצמו מובל לחדר המיון של בית החולים, עם אבחון של פוסט-טראומה, נפשית או גופנית, רק משום שלא נמצאה סיבה מיידית נראית לעין למה שאירע. לתופעת התגובה המאוחרת הזו אין, עדיין, במדע הרפואה שום הסבר חד-משמעי שיניח את הדעת.
אילן סלומון, רוקח מדופלם, דוגל בשיטת הטיפול הטבעי בנפגעי הפוסט-טראומה, שנאלצו לעבור על בשרם אירוע שכזה. הוא מסייע לגמול את אלה מהם הנוטלים סמים, אלכוהול, או תרופות פסיכיאטריות כנגד הדיכאון התוקף אותם, לאלה האחרונים הוא ממליץ להפחית, במידת האפשר, את מינוני התרופות, ואפילו להיגמל מהן לחלוטין, בתיאום, כמובן, עם רופא.
סלומון העלה, כי אצל לא מעטים מאלה שחדלו לצרוך סמים להרגעה, הסתמנו תופעות דומות לאלה המאפיינות את הפוסט-טראומה עצמה: קריסה נפשית, התקף-חרדה או פאניקה, ולעיתים גם התקף פסיכוטי, שמעולם לא התרחש קודם לכן. ראוי לציין כי לאף אחד מהם לא היה הסבר מיידי ונראה לעין לתופעה המדהימה הזאת.
מניסיונו העשיר של סלומון מתברר, כי אצל אלה שנטלו סמים בעקבות הטראומה, קשה היה לאבחן בוודאות אם תופעת הקריסה הנפשית אירעה אומנם בשל הטראומה עצמה, או בעטיו של השימוש בסמים עצמו. כך או אחרת, בכל מקרה של דיווח על התקף פסיכוטי, טורח סלומון לבדוק אם זה אומנם נגרם מטראומה או בשל צריכה קבועה של גראס או סמים אחרים.
סכנת קריסה
סלומון יוצא חוצץ כנגד השימוש, במה שקרוי, "גראס רפואי", שרק אחראי, לדבריו, להפיכתם של אלפי צעירים בארץ לנכי-נפש. הסם הזה, כמו כל סם אחר, מעניק להם, אומנם, תחושת הקלה לזמן הקצר, אבל גורם כבומרנג לקריסה נפשית רועמת בטווח הארוך, של פוסט-טראומה, דווקא כאשר חדלים להשתמש בו. מסתבר שאלה הפוסקים לצרוך את הסם משוכנעים, לתומם, שתקופת הסמים שלהם היא רק נחלת העבר, אלא שהם מתבדים עד מהרה.
אליבא דסלומון, סם הגראס הרפואי אינו אלא תרמית ואחיזת-עיניים, באשר אין הוא ניחן בסגולות-מרפא כלשהן. יתר על כן: הוא פשוט רוצח-נשמות שקט וערמומי. לא בכדי, הוא קובע, שאנשי העולם התחתון, חסרי המצפון, הם אלה שאחראים להפצתם המאסיבית של הסמים בארץ. כעת, לאחר שהפסיכיאטרים קיבלו על עצמם את אחריות הפיקוח על הגראס הרפואי - קורא להם סלומון לחשוף באוזני המשתמשים בו את המודעות לנזק ארוך-הטווח שהוא גורם, וזאת בטרם שאלה ילכו שולל אחר מסעות ההסברה המגמתיים והמסולפים שבכלי התקשורת.
במיוחד מזהיר סלומון את אלה הצורכים תרופות נגד דיכאון. על-פי תצפיות שערך, מסתמנים ארבעה שלבים שונים, המתרחשים עקב שימוש בהן, כמו בציפרלקס או פרוזק. בשלב הראשון מסתמנות, אמנם, תופעות של גמילה מיידית, אבל בשלב השני כבר מסתמנת חזרה הדרגתית של תסמיני הדיכאון, שהסתמנו עוד טרם נטילת התרופות. בשלב השלישי מופיעים תסמינים חמורים עוד יותר מאלה שהיו קיימים לפני נטילת התרופות, ואילו בשלב הרביעי והמכריע מסתמנת קריסה נפשית פתאומית, או הדרגתית, המתבטאת בחרדה ובפאניקה, ולעיתים גם בהתקף פסיכוטי.
המסקנות המתבקשות הן, לדברי סלומון, ברורות בתכלית: אין כמו הימנעות מסמים ומניעת אחרים מלצרוך אותם. הסברה יעילה באשר לנזקי הסמים ואכיפת החוקים האוסרים על שימוש וסחר בהם עשויים, בסופו של דבר, רק להציל חיים.
