אני גר ליד בית ראש הממשלה. בית ראש הממשלה נמצא בירושלים, ברחוב בלפור. אני גר ברחוב ברנר, לאלו שמכירים את האזור, ממש מעבר לפינה. המרחק בין בית ראש הממשלה והדירה שלי לא עולה, לדעתי, על מאה ומשהו מטרים. בדרך כלל אני מרוצה, האזור יפה, נקי, שקט, שכונת טלביה היא אחת הנעימות בירושלים, שומרי ראש הממשלה אומרים שלום, שואלים אם אני חמוש, אני אומר שלא וממשיך לדרכי, אבל לפעמים, בעיקר פעם אחת, זה ממש לא היה כך.
בסוף השבוע האחרון כתב
מאיר שלו בטורו במוסף השבת של
ידיעות אחרונות על הבידוק הביטחוני בנתב"ג, על החיפוש המטריד, השאלות המציקות והתיירים שנשבעים שלא יחזרו לכאן. מאיר שלו טען שזה נובע ממדיניות הבידוק המטריד במחסומי צה"ל בשטחים, אני נוטה להסכים עמו, חלקית. כמי שעמד בלא מעט מחסומים, כחייל, כמפקד, כמפקד מחסום, כמילואימניק, אני מכיר את תרבות המחסומים היטב.
המאבק של חייל או מפקד לנהוג באיפוק, בכבוד לפעמים קשה מאד, לפעמים קל, אבל הוא תמיד מאבק. אבל הברה שלנו אלימה לא רק בגלל המחסומים, והיעלמותם לא תהפוך אותנו למנומסים לנעימים. חוץ מזה, הטענה הזו תהפוך כל דיון על התעמרות בבידוק לעניין פוליטי, כשבעצם זה עניין אנושי והתנהלותי לפני הכל.
הנטייה האנושית להתעמר בחלש מוגברת כשנותנים כוח לאלו שלא תמיד מבינים את אחריותם. לעיתים מדובר בחייל בן 19 שלא מבין מה המשמעות של עיכוב משפחה פלשתינית, סתם כי בא לו, לפעמים מדובר בשומר משומרי ראש הממשלה שמעכב אזרח שומר חוק סתם כי בא לו. זה לא מוריד את חשיבות האבטחה, ולא את האתגר הביטחוני, אלא שאלו אינם תירוץ לכל התעמרות. כאמור, שירתי כחייל ומפקד קרבי, עבדתי שנים בתור מאבטח, עמדתי במחסומים ובכניסות, לבסיסים ולאתרים אזרחיים שאבטחתי, לא התעמרתי באיש, רבים אחרים גם הם לא התעמרו באיש. בכל מקרה, על מה שקרה לי ליד בית ראש הממשלה בסוף חודש יוני האחרון אני רוצה לספר.
אחרי משמרת לילה, כי אני עושה גם משמרות לילה, חזרתי לדירתי ברגל. השומר בשער לרחוב בלפור שעל רחוב עזה, ממש ליד האוהל של משפחת שליט, שאל אותי אם אני חמוש וקיבל תשובה כנה ושלילית. הלכתי ברחוב וסמוך לבית ראש הממשלה וניגש אלי עוד אחד מהשומרים, ששאל אותי גם הוא אם אני חמוש, תשובתי לא השתנתה. הוא שאל אותי למה אני עובר ברחוב, עניתי שאני גר מעבר לפינה. המאבטח לקח את תעודותיי והחל לבחון אותן. יש לומר, הן תקינות. הוא המשיך ושאל אותי מה אני עושה ברחוב ודרש ללוות אותי לדירתי, כמובן שסירבתי.
אני מכיר את החוק היטב, החוק מאפשר לו לעכב אותי, לא ללוות אותי הביתה. מה גם, שליווי כזה הוא פגיעה בוטה בפרטיותי, לכן החוק מגן עלי. סירבתי והדבר הביא לעיכובי למשך ארבעים וחמש דקות. אחרי משמרת לילה שבאה אחרי יום עבודה ארוך מאד ולפני יום עבודה שהחל בשעה שתים עשרה, בעצם, באותו היום.
במהלך העיכוב סבבו אותי כמעט בכל זמן נתון שבעה שומרים. פרקו את חפצי שהכריחו אותי לשים על המדרכה, ולא ברור למה, במקום שבו מעכבים אנשים ובודקים את חפציהם, אין שולחן מסודר. במהלך הבידוק לקח אחד המאבטחים כמה דפים שבתיקי, חומר של העבודה וחומר אישי, והחל לקרוא, למרות שאמרתי לו שמדובר בחומר אישי ושלא יקרא, הוא, כמובן, צפצף עלי, הייתה לו סמכות והיה לו נשק.
שוב ושוב טענו שאני לא משתף פעולה וזה הדבר המחשיד בי. אמרתי, שוב ושוב, שאני עונה להם לכל שאלה, נותן להם לבדוק אותי, לא משתולל, לא צועק ולא זועק, איפה חוסר שיתוף הפעולה? בכך שאני לא נותן להם ללוות אותי אל ביתי שלי. והאמת, למה שאתן? אם אני סיכון ביטחוני, שיקראו למשטרה, אם אני מטרד, שילוו אותי הרחק מהחלק הסגור ברחוב בלפור, אם אסור לאזרחים להשתמש ברחוב שיסגרו אותו להולכי רגל. אבל שלא יטרידו כך סתם.
אמרתי להם, באחד השלבים, "הרי אתם יודעים שאני בסדר, התעודות תקינות, הדברים שאני מספר תקינים", והם שאלו עוד ועוד שאלות, מהן אישיות ולא ראויות, אבל בעצם הם מעכבים אותי כי הם יכולים, כי זה הכוח שניתן להם, עם תעודה, ונשק וארגון.
שוב הפך חוסר המוכנות שלי לליווי לעילה לעיכוב. כאילו הפכו חיי הפרטיים להפקר. צריך לזכור, רחוב בלפור פתחו לתנועת הולכי רגל, לא רק לדיירי הרחובות הקרובים. גם לכל תל אביבי, חיפאי או שוודי מזדמן, החפץ בכך יכול ללכת ברחוב. חשוב גם לציין, אני אזרח שומר חוק, משלם מיסים, עושה מילואים ולא נושא נשק, והתעודות שלי מאד תקינות. התעודות שלי, כולל תעודת הזהות ורישיון הנהיגה, הוצאו מטעם ממשלת ישראל.
בזמן שעוכבתי אמרתי להם שבעצם כבר עצרו אותי פעמיים, לדקות ספורות, ואז השארתי את פרטי אצל המאבטחים. ראה זה פלא, לא היו להם פרטי ואיש מהם לא הכיר אותי. למרות שאני גר סמוך למקום ועובר, ועדיין עובר, ברחוב לפחות פעמיים ביום. לא הכירו, לא ידעו, לא שמעו. לא ממש מקצועי.
לא ברור למה מרשים לעצמם השומרים לעכב ולעצור כך סתם, לא ברור למה הם מרשים לעצמם חוסר מקצועיות וחוסר היכרות עם אדם שהולך ברוב זה יום-יום, ועוד להאשימו בכך, לא ברור למה מרשים לעצמם שומרים לעכב אדם על לא עוול בכפו וברור מאד שעל הזמן מבוזבז איש לא יפצה לא אותי ולא אף אחד מהמעוכבים האחרים בסיטואציות שאני עצמי כלל לא מכיר.
כל הסיפור הזה מטריד. לא כי הוא הסיפור הכי חמור כאן, גם לא מבחינת התנהגות אנשי הביטחון, אלא בגלל הפרוזאיות והסתמיות שלו. הליכה מקרית ברחוב הופכת לעיכוב מטריד. שומר שיש לו כוח לעצור את מי שברצונו, אנשי ביטחון שלא מכירים את העוברים והשבים הקבועים ברחוב, אזרח שומר חוק שנפגע כך סתם וניסיון לחדור לפרטיותו של אדם, לביתו, לדירתו, רק כי הלך ברחוב.
אז קודם כל, ברור שמאבטחי ראש הממשלה המהוללים לא ממש מסודרים ולא שומרים מידע, או זוכרים את העוברים והשבים הקבועים ברחוב. חוץ מזה נגיד היה קורה לי משהו בזמן שעוכבתי, או אולי מקרה חרום היה מתרגש על בית ראש הממשלה, מי היה ערב לביטחוני בזמן זה שבו עוכבתי רק כי לאחד השומרים היה אגו שביר? ומעבר לכל אלו, מי ערב שמקרים אחרים כאלו לא קורים יום-יום באותו הרחוב וברחובות רבים ואחרים, קורים ומוחרשים. זה לא המקרה החמור ביותר, מקרה חד פעמי, אני לא קרבן ואני ממשיך ללכת ברחוב בלפור. אבל זה אי צדק, ואי צדק חייב להיחשף ולהיות ממוגר.
