"האמנו", אמרה אמי, "כל-כך האמנו", כך הייתה עונה לי אמי, ניצולת שואה, כששאלתי אותה איך היא וחבריה לקיבוץ החזיקו מעמד במלחמת השחרור, שם על הגבעה על גבול עזה, כשהתגוררו באוהלים, חסרי אמצעים ובסכנת נפשות. "האמנו", חזרה ואמרה, "כל-כך האמנו".
השבוע החלטתי לברר שוב במה האמינו. נסעתי לפגוש את חברתה בת התשעים ושאלתי: במה האמנתם? "בממשלה, במנהיגים, הרגשנו שכולנו בונים משהו חשוב יחד, שיש שותפות מוחלטת בינינו", ענתה לי.
אכן, המדינה הזו קמה על-ידי אנשים צעירים שיצאו לדרך, תרתי משמע, והיו לגיבורים, לא רק כי הם בנו מדינה, אלא כי הם לקחו את חייהם בידיהם והיו הגיבורים של חייהם. גיבור צריך להתמודד, גם להיכשל, גם להיאבק, אך הוא ימשיך את הדרך כי יש לו כלים להתגבר. כי האופק נשאר פתוח.
בשנות השמונים עזבנו אני ואישי את הקיבוץ עם שני ילדים קטנים. היינו חסרי כל. ולמרות שיצאנו לדרך ללא תמיכת הורים, וללא בית משלנו - הרגשנו שהכל פתוח. התגלגלנו רבות בעיר ובכפר, במרכז ובפריפריה, בארץ וקצת בחו"ל - שני שכירים "החיים בכבוד" (כך קראו לזה פעם - זוכרים?), חסכנו פרוטה לפרוטה ובנינו את ביתנו ואת חיינו.
היום זוג צעיר ללא אמצעים מרגיש כי הכל סגור ונסגר. גם אם בני הזוג הם משכילים וחרוצים; גם אם הם מאמינים כי מקומם רק כאן, גם אם הם, רחמנא לצלן, בעלי ערכים ציוניים והומניים.
מדובר בערך העצמי של אדם צעיר הבונה את חייו במו ידיו. כך הוא הופך להיות הגיבור במסע חייו - אין בכך כדי לומר שאתה עושה מעשים חריגים ונשגבים דווקא, אין זה אומר שאתה מוגדר כ"מצליחן", שאתה ברשימה הנכונה, או שאתה מפורסם ל-15 דקות/שניות.
גיבור הוא אדם המצליח לנהל את חייו - "להתפרנס בכבוד" כבסיס לחיים שיש בהם ביטוי ליכולות, לחוויות חיים שונות וחשובות מאין כמותן כדי לחתור לחיים משמעותיים.
היכולת להרגיש עצמאי מבחינה כלכלית, התחושה כי אני מצליח להשיג את מטרותי (הצנועות), היא חווית חיים מכוננת. וזה מה שנגזל מעבר לביזה הכלכלית המדוברת. יש במדינה צעירים מוכשרים רבים, הנכונים למאמץ כדי לבנות ולהיבנות. אך האופק של תשתית הקיום הבסיסית - כגון דיור או חינוך לילדיהם - הולכת ומתרחקת. השבר הזה הוא לא רק כלכלי.
"אתה יוצא מן היער ובידיך זהב והוא הופך לאפר", כתב חוקר התרבות ג'. קמפבל. נכון, הייתה גם תמימות יתר ב"האמנו, כל-כך האמנו" של אמי וחבריה, אך היה אז מרקם חברתי של שייכות ועשייה משותפת, שהניבה תוצאות פנומנליות. והייתה הנהגה שיצרה אמון, והציגה חזון, והוליכה מתוך דוגמה אישית. אלה היו ההדים שעוד זכיתי לשמוע בימי הצעירים. איתם יצאתי לדרך.
צריך להשיב את הגזילה. מדברים רבות, ובצדק, על גזילת אוצרות המדינה. אך גם את האמון בחברה, בהנהגה גזלו; את הזכות הנפלאה שמעניקה לצעיר לבנות את חייו גזלו. גם את הזכות לתרום לחברה גזלו - כי אין לו זמן. כי הוא בתוכנית ריאליטי של הישרדות. אם משפחה צעירה עם שלושה ילדים פעוטים צריכה לשלם 8,000 שקל (!!!) לגני ילדים, ו-5,000 שקל לשכר-דירה, אז הכמות (החשבון בבנק) מוחצת את האיכות.
"זו לא רק הכלכלה, טמבל" - זה ערך החיים שלנו.
