"העשירים", אמר לי פעם עמית ותיק למקצוע, "הם אחרים. אנשים שונים, לא כמוני וכמוך. תזכור, הם לא חושבים כמונו ולא מתנהגים כמונו". העמית הזה התחכך במשך השנים בכמה עשירים, וידע על מה הוא מדבר. אולי גם הכיר דברים שכתב איל העיתונות האמריקני אדוארד סקריפס על אופיו של הקפיטליסט והתנהגותו. הוא נעשה מושחת, הסביר סקריפס, לא מחמת רדיפתו הבלתי נלאית אחר הכסף, אלא משום שעושרו מבודד אותו מהציבור, וכך נמנע ממנו לחוש חמלה כלפי יתר בני המין האנושי.
נזכרתי בדברים הללו כשהתפוצצה פרשת ההתנצלות הכפויה שהונחתה על עיתונאי חברת החדשות של ערוץ 10. הדרך שבה בחרו
שלדון אדלסון ורונלד לאודר לסיים ביניהם את תביעת ההתנצלות של איל ההימורים תאמה את דפוס הפעילות המוכר במעגלים הסגורים של האנשים השונים ההם, שם למעלה, במרומי האלפיון העליון. "תסמונת הקאנטרי-קלאב", מכונה תופעה זו, שבה בעלי אמצעי תקשורת מתחככים באופן אינטימי עם עשירים כמותם, מנותקים מיתר העולם.
אילו היה אדלסון סתם איש עסקים, ולא מיליארדר שנמצא במקום ה-16 ברשימת מיליארדרי העולם של המגזין "פורבס", היה בוחר מן הסתם דרכים אחרות, סבירות יותר, לתקן את העוול שנגרם לו, לטענתו. אפשר בהחלט שהיה מידע שגוי בכתבה על אודותיו, ויכול היה לבקש שייתנו לו להופיע בתוכנית ולהציג את עמדתו.
עמדה בפניו האפשרות לנהוג כאחד האדם ולפנות לבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, לבקש שזו תרשיע את ערוץ 10 בחריגה מכללי האתיקה. אילו היה אדלסון מבטל את ההצעה הזו במנוד יד מזלזל, ושואל: "אילו שיניים יש לבית-הדין הזה?", היו מזכירים לו את המחיר הכבד ששילם עורך
מעריב לשעבר, שמואל שניצר ז"ל, על הרשעה בבית-דין זה: פרס ישראל היוקרתי נשלל מידיו רגע לפני שעמד לקבל אותו מידי נשיא המדינה. אילו אדלסון אכן היה מבקש לעמוד על כבודו אל נוכח מה ששודר, זו הייתה יכולה להיות דרך ראויה.
מובן שגם המסלול של תביעת דיבה פתוח בפניו. ובלבד שלא הייתה מלווה בדרישה לפיצויים בסכומים דמיוניים. כי תביעות בסכומים כאלה, אלא אם כן הוכח נזק ממשי שנגרם עקב הפרסום, אינן בבחינת רדיפת צדק והחזרת הכבוד, אלא נקמנות אישית או רצון להטיל מורא על התקשורת כולה.
ואדלסון, הרי, כבודה של העיתונות החופשית חשוב לו. שאם לא כן לשם מה השקיע, על-פי הערכות, יותר מ-100 מיליון שקל, או שמא דולר, בקידומו של
עיתון שבחזונו נאמר: "אנו ב'ישראל היום' מתחייבים להילחם בשחיתות באומץ ובהתמדה עיקשת, במטרה להחזיר לעיתונות את התפקיד הראשוני שלה: כלב השמירה של השלטון הדמוקרטי. אנו מבטיחים להוות אלטרנטיבה טובה יותר לתקשורת הקיימת. עיתון נשכני אך הוגן. שונה וטוב יותר".
כדי שכלב השמירה יוכל לנבוח וגם לנשוך כדי להגן על הדמוקרטיה, עליו לעשות זאת ללא מורא. ללא פחד מתביעות דיבה אימתניות, גם לא מהתנצלויות גורפות שנכפות בבארים נוצצים בקאנטרי-קלאב של הטייקונים.
בבסיס קיומה של עיתונות חזקה טמון פרדוקס. כדי שהתקשורת תוכל להיות חזקה, עליה להיות מוחזקת על-ידי מי שהממון ברשותו. אבל כאשר יש בעלי ממון בתמונה, תמיד קיים חשש מהתערבות בלתי ראויה. במקרה הנוכחי אדלסון אינו הרשע היחיד: חמורה יותר התנהגותו של שותפו למועדון הטייקונים, רונלד לאודר, האיש שנכנע ללחצי אדלסון והלם בפטיש של חמישה קילו לא רק על ראשי חברת החדשות, אלא גם על החומה שצריכה להפריד בין הבעלים לעיתונאים.
סוד קסמה של העיתונות באמריקה במרבית שנות המאה ה-20, כך כתב סוציולוג התקשורת האמריקני מייקל שדסון, היה יכולתה לשמר את האוטונומיה המערכתית של הכתבים והעורכים בתוככי מערכות עסקיות, כאלו שמטרתן היא רווח. הבעלים הבינו כי המוניטין המקצועיים של העיתון הם סוד כוחו ועוצמתו.
היכן עובר קו התיחום? הכל תלוי, כפי שכתב לפני שנים אחדות
חנוך מרמרי, כשפרש מעריכת
הארץ, ברצונו הטוב של המוציא לאור, בעל ההון. החופש מסור בידיו. כיוון שכך, הדגם הרצוי הוא זה של "שליט נאור": גם אם איש העסקים עומד בראש גוף פרטי הנמצא בבעלותו, הוא מאמץ דפוסי התנהגות נאורים: מעמיד לרשות עובדיו העיתונאים את הכלים שבהם יוכלו לעשות את עבודתם, מעניק להם גיבוי מול לחצים חיצוניים, ומותיר בידי העורך הראשי את הסמכות לקבוע מה ואיך יתפרסם. וגם מפנה אל העורך הראשי כל אזרח, לא חשוב מאיזה מאיון, שבא להתלונן על עוול שנגרם לו בדיווח.
יוסי מימן, שראה מאות מיליוני שקלים מכספו נבלעים בערוץ 10, מבין כנראה כיצד צריך בעלים של ארגון תקשורת לנהוג; לפחות על-פי עדותו של
ירון לונדון בראיון בקול-ישראל, שם סיפר כיצד יכול היה להציג בשידור, ללא הפרעה או נזיפה, את דעתו, שהייתה מנוגדת לאינטרסים של מימן בקשר לעסקת הגז עם מצרים.
אבל שותפו של מימן בערוץ, רונלד לאודר, כך התברר, אינו בן-דמותה של קתרין גרהם, הבעלים של ה"וושינגטון פוסט", שעמדה כחומה בצורה נגד איומים על העיתון שלה. בשיאה של פרשת ווטרגייט איים הבית הלבן של ריצ'רד ניקסון, ואף החל בהליכים, לשלול מהחברה של גרהם את הרשיונות לתחנות הטלוויזיה שבבעלותה, אם לא תרגיע את צמד התחקירנים וודוורד וברנסטיין.
אבל גרהם לא מיצמצה, והעניקה לעורך הראשי, בן ברדלי, חופש פעולה מלא להמשיך בתחקירים. הגיבוי שנתנה למערכת היה עלול לעלות לה ביוקר, אבל בסופו של דבר הצדיק את עצמו: המוניטין המקצועיים של העיתון הרקיעו שחקים. אצל לאודר, לעומת זאת, האתוס המקצועי נמצא כנראה בתחום התמרוקים, כיורש אמפריית הליפסטיק שהורישה לו אמו, אסתי לאודר. לא בעיתונות לוחמת.
את הראש של אדלסון אפשר לכאורה להבין: הוא ביקש ללמד לקח את ערוץ 10 החצוף והנשכני, זה שגם פירסם מידע מביך על בן-חסותו
בנימין נתניהו. לקח שיקפיא מאימה כל מי שינסה לפגוע בראש הממשלה ובפטרונו. ערוץ 10 נראה בעיניו טרף קל, בהתחשב בהפסדיו המתמשכים.
אלמלא היה סגור ואטום לנעשה סביבו, היה אדלסון מבין עד כמה היה זה מהלך שגוי, משתי סיבות. ראשית, מהלכיהם של ראודור בנזימן, רותי יובל וגיא זוהר, שלא הרכינו ראש, הצליחו למסגר את הסיפור בתקשורת הישראלית כצעד חשוב במאבקה של העיתונות החופשית. זה היה שיעור חשוב לעיתונאים אחרים, שאין הכרח לקבל בצייתנות כל גחמה של הבעלים, אם היא מאיימת לכרסם בערכים עיתונאיים בסיסיים.
לכן, לא השתקה הייתה כאן, כחלומו של אדלסון, אלא צפירה עזה, שחשפה לעיני כל כמה מן האלכסונים הסמויים הנמתחים מאחורי הקלעים. מאבקי כוח מתנהלים תמיד במקצוע הלחוץ ששמו עיתונאות, אבל רובם סמויים מן העין. העלאתם על פני השטח משרתת את העיתונאים ואת הציבור הרחב, ומנגד מקשה על הטייקונים לנהל את עסקיהם וחשבונותיהם.
בקרב רוב הקהילה התקשורתית הפכו עיתונאי ערוץ 10 לגיבורים, ממש כשם שמיקי רוזנטל קנה לו שם הודות למערכה הדוקו-אקטיביסטית שניהל נגד החברה-לישראל והאחים עופר. מיתוס הלוחם היחפן היוצא באומץ נגד עריצותם של בעלי ההון חביב על התקשורת מאז ומעולם, ושבעתיים בעקבות מחאת הקיץ האחרון. אם מישהו חיפש חיזוק לדימוי של בעלי הון כנציגי כוחות השחור, אדלסון העניק לו אותו על מגש של כסף.
שנית, אם אדלסון קיווה לנקות את שמו מההאשמות שנכללו בכתבה המקורית של אבנר הופשטיין, הוא השיג את התוצאה ההפוכה. כפי שתיארה זאת ד"ר סוזן הטיס-רולף במאמר שפירסמה ב"ג'רוזלם פוסט" בראשית השבוע (באנגלית; אדלסון קיבל את המסר ללא צורך בתרגום): תדמיתו כאיל הימורים שבוחש בדיון הציבורי בישראל לא השתפרה. להפך: אדלסון יצא מהפרשה הזו כשהוא מצטייר, לדבריה, "כבריון אגואיסט".
על עיתונים וכלבים
והערה לסיום. קראתי שוב את הטקסט מ"חזון 'ישראל היום'" באתר העיתון. נאמר שם שמטרת העיתון "להחזיר לעיתונות את התפקיד הראשוני שלה: כלב השמירה של השלטון הדמוקרטי". לא "כלב השמירה של הדמוקרטיה", כמקובל, שתפקידו לפקוח עין חקרנית וביקורתית על השלטון ואורחותיו, להתריע על עוולות ומחדלים, להשמיע קולות מגוונים וחלופיים לאלה של ראשי הממלכה ולשמור על זכויות המיעוט. בגרסה המשופצת של "ישראל היום" השמירה היא על השלטון. השלטון הדמוקרטי. העם בחר את ראש הממשלה, ועכשיו ייעוד התקשורת הוא לשמור עליו. איזה מזל: אלמלא אדלסון, היה השלטון הדמוקרטי נותר נטול הגנה. וסוף-סוף אפשר לומר מלה טובה על מישהו שלא רק מבטיח, אלא גם מקיים.
רשימות קשורות:
- חוק "רק לא אדלסון" -
קישור
- הון,
חינמון ושלטון: על "ישראל היום"
-
מי מוליך שולל את מי
-
אתם לא רוצים לדעת
-
אדלסון משיב למבקריו 