הַמִּתְיַצְבִּים
הַמִּתְיַצְבִּים אֵינָם עֶרֶב-רַב
זֹאת לֹא הִתְיַצְבּוּת אֱלֵי קְרַב
זֹאת הִתְיַצְבּוּת שֶׁל עַם-רַב
כּי סוֹף הַמַּסָּע בַּמִּדְבַּר קָרַב
הִתְיַצְבּוּת לָלֶכֶת אֶל הַנֶּעֱלָם
וּמֹשֶׁה הָלַךְ לְהַרְגִּיעַ אֶת הָעַם
וְאָמַר:שִׁמְרוּ הַבְּרִית עִם הָאֵל
הָאֵל מִצִּדּוֹ בְּאוֹיְבֵּיכֶם יְטַפֵּל
הַיּוֹם נִצָּבִים מִעוּטֵי יְכֹלֶת
רָמָתָם מִכֹּל אָמִיד לֹא נוֹפֶלֶת
עֲמֵלִים בַּחֹל וְנָחִים בַּקֹּדֶשׁ
לְקַבֵּל דֵּי שָׂכָר לְסַיֵּם הָחֹדֶשׁ
כֹּל הֶדְיוֹט בָהָמוֹן הִנּוֹ אֵכוּתִי
הִתְיַצְבּוּ וּבִקְשׁוּ צֶדֶק חֶבְרָתִי
אִם צֶדֶק בּוֹרֵחַ אַחֲרָיו רְדוֹף
עַד שֶׁצֶּדֶק יִכּוֹן וְהָרֶשַׁע יִדּוֹף
וְגַם זֹאת עַל לוּחַ לִבְּךָ כְתוֹב
יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב
הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו
כך אומר משה בצטטו את דברי אלהים: המובאים כאן מפי רש"י האומר: אין אני מעניש אתכם על "הנסתרות", כי הן לה' ורק הוא יודע אותם, ומכיון שאתם ובניכם יודעים את "הנגלות" ומתעלמים מהן בטענה כי אינכם יודעים, בכך גזרתם דינכם לכף חובה ואתם נענשים, זאת מפני ש"בַּנִּגְלוֹת" רואים את הפשע והמרמה וגניבת הדעת שעושה איש לרעיהו, כי זה לא נסתר מעיניכם ומעיני בניכם.
אך בהתקרב יום הדין צריך לעשות חשבון נפש במלים אחרות שיתן דין וחשבון האדם לעצמו: להודות על האמת ולהיות דובר אמת בלבבו, כאשר האדם עושה זאת בינו לבין עצמו, הוא איננו חושש פן יבולע לו על מעשיו הרעים והפסולים. עשית חשבון נפש ומדווח על כך אל עצמו, נשארים הדברים בתחום ה"נסתרות" שהן לה'. כי אלהים בוחן כליות ולב ויודע כל חדרי בטן ואין נסתר מנגד עיניו. בעוד כשאדם מדבר על מעשיו בפרהסיה יחשוש פן יבולע לו, לכן אינננו מודה על האמת ואיננו דובר אמת או כל האמת. מצד שני לא ישא אדם באחריות על מעשיהם של "עושי-רע" כי הם נעשים בסתר ורק לאלהים ה"נסתרות". לו היו מעשי עושי-רע גלויים, כי אז חובה על האדם לבער את הרע מקרבו. ואם אינו עושה זאת, יכול שיחשב כשותף למעשה הרע - שותף למעשה עברה , למרות שלא הוא עשה אותה.
התשובה והימים הנוראים
פרשת נצבים שנקראת תמיד לפני ראש השנה מחוברת עם וילך, חיבור זה איננו מקרי. בפרשה מופיע הַפֹּעַל "שוב" שממנו נגזרות מילות הַפֹּעַל "להשיב" , או "שב" , או השבה או תשובה כאשר ביטויים אלה מזכירים לקורא הדברים האלה למהר ולהתוודות על חֲטָאָיו ו"לשוב" לראשית שבה הוא היה זך כשלג. פרשת השבוע בין אם קוראים נצבים ובין אם קוראים וילך אנו נכנסים לימים בהם הציבור מצוי בשיא אמירת ה"סליחות" ובאמירת וידויים ובקשת לסליחה למחילה ולכפרה כאשר הציבור אומר בקול תחינה: לך ה' הסליחה ולנו בושת הפנים.
כי אנחנו מודים בכל הפשעים שעשינו, בשעה שאנו אומרים בלחש מבוישים: אשמנו, בגדנו, גזלנו וזה נמשך לפי סדר האלף בית, עד לאות תו: תִּעַבְנוּ , תָּעִינוּ וְתִעֲתָעְנוּ . הקשר לימים אלה ולסליחות עולה מהפסוקים שבפרשה אשר בהם מופיע הביטוי תשובה וַהֲשֵׁבֹתָ אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. (ל/א) כאן נשמעים הדברים מפי הנביא משה שראה בחזונו שעם ישראל יוגלה ויודח לארצות הגויים ואומר "וַהֲשֵׁבֹתָ" .... בכל הגויים אשר הדיחך...שמה . ובהמשך נאמר: "וְשַׁבְתָּ" עד ה' אלהיך ושמעת בקולו... וְ"שַׁב" ה' אלהיך את שבותך וְרִחמֶךָ ושב וְקִבֶּצְךָ מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה.(ל/ב,ג) ובהמשך נאמר : ואתה "תשוב" ושמעת בקול ה' ......כי "תשוב" בכל לבבך ובכל נפשך (ל/ח-י) זה מביא אותנו לקשר בין הימים הנוראים כמובן לראש השנה ועיו הכפורים שביניהם נקבעו עשרת ימי תשובה, לבין הפרשות נצבים וילך.
משה הולך להפרד מן העם והחיים
מכאן שֶׁהַפֹּעַל וילך , איננו בהכרח הליכה של ממש כי הרי משה כבר נמצא עם העם ולא הלך לשום מקום אחר, כאשר עלה להר סיני להביא את לוחות הברית הראשונים שֶׁשִׁבֵּר ואת האחרונים ערב יום כפורים נאמר עליו: וַיֵּרֶד משה מן ההר כי לשם עלה. כאן משה בתוך העם בקש לבשר לעם כי מנהיגותו עליהם עומדת להסתיים ויהושע עוזרו נוטל את שרביט המנהיגות ממנו והוא ינהיג את העם, כי משה כבר בן מאה ועשרים והוא עומד להפרד גם מן החיים: לכן הפרשה פותחת בפסוקים המיוחדים האלה: ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה' אמר אלי: "לא תעבר את הירדן הזה". (וילך לא/ב) אלא שמשה מרגיע את העם כאשר אמר לו מה שה' אמר לעם, שהוא יעבור את הירדן והוסיף משה לאמר מפי ה': ה' אלהיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וִירַׁשְׁתָּם, יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה' (וילך לא/ג) . ברור כי העם היה נתון בפחד מפני הנעלם.
העם סמך על משה שדבר עם ה' ועשה הכל כדי שהעם לא יפגע. לכן הוא מרגיע אותם ואומר: זה רצון הקב"ה - כאשר דבר ה' - לא אני החלטתי מה לעשות. הוא נתן ליהושע כוחות להוליך את ישראל לעבור את הירדן, להלחם אך במלחמה זו ישראל ינצח כמו שקרה לסיחון מלך האמורי ולעג מלך הבשן בזמן משה, שנתן ארצם לנחלה לישראל. ומוסיף משה לעודד את העם באמרו: חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם. (לא/ו) ומשה מגדיל עשות כמנהיג שמקומו לא יכירנו אצלנו בימינו, וקורא ליהושע לעיני כל ישראל ואומר לו: חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתם לתת להם. (לא/ז) החשוב מכל אצל משה אחרי שכובשים את הארץ ומקבל כל שבט נחלתו בה, ויחוש העם כי כבר הגיע למנוחה ולנחלה, יחשוב ששוב אין בלדקדק בקיום המצוות שצוה אותם משה.
מפני התרחשות כזאת נאמר: במקום אשר יבחר (ה') תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם.( לא/יא) שלא יהיה יוצא מן הכל נשים וטף והגר, כדי שידעו שעליהם לשמור ולקים את כל התורה מצוה כולל שנת השמיטה והמעשר. חשוב שגם כל אחד ילמד את ילדיו ולמדם שילמדו הם את ילדיהם את כל הכתוב בתורה, משה כתבה בעצמו.
ההסכם שכרת עַם ישראל עם אלהיו
ברית ישראל עם אלהיו, היא נזכרת מבפר רב של פעמים, כמעט בכל חמשת חֻמְשֵׁי תורה. אלא שבברית זו הייתה התפתחות מאז הברית עם אברהם אבינו עד היות ישראל לעם בארצו שנכנס אליה אחרי נדודים במדבר 40 שנה. הברית הינה הסכם קבע שאין להפירו, ובריתות נכרתו גם בין בני אדם, וגם בין אדם לאלוהיו. בסיפור נֹחַ, למשל, מסופר שאלוהים כורת ברית עם נֹחַ ועם בניו ומתחייב שלא יהיה עוד מבול על הארץ. ברית מקראית נוספת היא כמובן הברית של ה' עם בני ישראל, לכן המושג "בן ברית" זה אדם המשתיך לעם ישראל וקבל עליו את הברית שבין עם ישראל ואלוהיו. "ברית הנישואין" היא התחייבות הדדית בין בני הזוג שהבעל מקדש את אשתו לו על-פי דת משה וישראל .
הברית הראשונה ברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם היא ברית המילה, הידועה בכינוי בריתו של אברהם אבינו. ברית זו מקוימת הלכה למעשה עם כל מי שנולד לעם ישראל. הברית היא הדבקות באמונה באלהים ולא בשום תחליף אחר. כי עיקרה של הברית הוא שמקימת אותנו כעם ואנחנו מקימים בה את אלהים בקרבנו. ההתיצבות של העם כלו נשים וטף וגר שמבקש להתגייר מחוטב העצים עד שואב המים, אומר רש"י, כדי להכניסם בברית כולל הכנענים שרצו להתגייר. צריך לראות בברית עם השם חובה שאין להשתחרר ממנה, אלא אם הרוצה להשתחרר ממנה אין לו ולא כלום עם הארץ הזאת שהובטחה בִּשְׁבוּעַת אלהים לישראל , פרישת האדם מהברית מוציא את עצמו מן הכלל הזה.
בְּרָצוֹן קִבַּלְנוּ עָלֶינוּ אֶת הַבְּרִית הִיא הַתַּכְלִית בְּרֵאשִׁית וּבַאֲחָרִית
מִשֶּרָצִינוּ כָּאן לְהִנָּטַע, וְלִצְמוֹחַ הַגֶּר הַגָּר פֹּה מְַבֵּקשׁ לְגָרְשֶׁנוּ בְּכֹחַ
מְקַוִּים אָנוּ מֵאָז מֹשֶׁה וִיהוֹשֻעַ שֶׁהַגֶּר יָבִין שֶׁעַמֶּנוּ פֹּה יִשָׁאֵר נָטוּעַ
וְכִי הוּא הַזָּר יוֹשֵׁב אָהֳלֵי קֵידָרֹ וְלֹא יוֹעִילוֹ לוֹ הָאֻמּוֹת אֲלֵיהֶם חָבַר
צַר לָנוּ עָלָיו עַל הַהֲזָיוֹת שֶׁהוֹזֶה לַשַּׁוְא יַבִטִיחַ, יִבְדֶה,יָשׁוּב וְיִתְבַזֶּה
וְנֹאמַר לְמוֹלִיכוֹ לֶךְ בְּרַח חוּזֶה 