ברק אובמה איבד אתמול סופית את עולמו בשמאל הישראלי. אומנם עוד בפברואר האחרון
גדעון לוי כבר קבע (לאחר וטו אמריקני קודם) שאובמה הצטרף לאגף הימני בליכוד. כעת לא נותר לו אלא לשוב ולחבוט ויש להניח שבעיתונו (שהאתר שלו כבר יצר כותרת "לקראת מדינה פלשתינית") יאמצו את דעותיו במלואן. טוב, יתנחמו כמה תומכים אחרונים, מדובר בשיקולי בחירות, ובארצות הברית, כמו בישראל, מבחינה אלקטורלית וציבורית לשמאל הרדיקלי אין כוח ממשי.
אני דווקא רוצה לקוות ומאמין שנאומו של אובמה לא הושמע רק משיקולי בחירות. בנאומו בעצרת האו"ם הוא יכול היה לאזן את הווטו הצפוי עם אמירות שתכליתן לסבר את האוזן הפלשתינית והערבית, כמו למשל שההסדר יתבסס על גבולות 67' ואמירות נגד ההתנחלויות והבנייה בהן. נראה שמה שראינו אתמול הוא תחילתה של התפכחות אמריקנית וקשור הרבה יותר להבנה שגישתם בשנתיים האחרונות לנושאי המזרח התיכון הייתה שגויה מיסודה.
אחת הטעויות הנפוצות שעושים פרשנים רבים (גם בארצות הברית - ראה תומאס פרידמן) היא הערכתם שארצות הברית משלמת מחיר כבד בעולם הערבי על תמיכתה בישראל. זו ראייה פשטנית של המתרחש באזור. עצם קיומה של ישראל ככוח משמעותי באזור וקשריה ההדוקים עם ארצות הברית היו תרומה חשובה ביותר למעמדה באזור. הדבר התבטא בקשרי ארצות הברית ומצרים וירדן. כך גם מעולם לא שמענו שסעודיה או מדינות המפרץ ניתקו את קשריהן עם ארצות הברית בגלל ישראל. נזכיר, רק לשם ההדגמה, כי מצרים ערקה למחנה הגוש המזרחי דווקא בשנות החמישים בהן יחסי ארצות הברית-ישראל היו קרירים למדי, וכרתה שלום עם ישראל לאחר שבחרה להסתמך על ארצות הברית שהייתה בברית איתנה עם ישראל.
על-מנת להדגיש את מעמדה היה על ארצות הברית להבהיר בעבר כי הסכם שלום עם ישראל שבמסגרתו יינתנו ויתורים משמעותיים, אפשרי רק אם ארצות הברית תגבה אותו וזה יקרה כאשר הצד הערבי המעוניין בהסדר יעבור למחנה האמריקני. כך קרה עם מצרים וכך קרה עם ירדן. אפשר לקשקש מפה ועד להודעה חדשה עד כמה קרוב היה ההסכם עם סוריה. לא בכדי התנגד הנשיא הקודם בוש לכל מו"מ, שכן כל עוד סוריה לא עברה למחנה המערבי והבטיחה ניתוק מאירן ומרוסיה, אין שום סיבה להעניק לה הסכם שלום - אפילו אם ישראל משתוקקת לכך.
אובמה קרא מלכתחילה לא נכון את המפה וסבר משום מה משימתו היא לרצות את האיסלאם ואת הלך הרוח השורר בעולם הערבי והמוסלמי. נטישתו החפוזה את
חוסני מובארק לגורלו הביאה מיידית למסקנה שארצות הברית נחלשה ושוב אינה מסוגלת, או רוצה, לתמוך בבעלי בריתה המייגעים והתובעניים.
התוצאות היו מיידיות. טורקיה לא הייתה מעזה ליזום פרובוקציה כמו המשט (שנועדה במפורש לתמוך בחמאס!) ולפזר איומים לכל עבר, לא רק עלינו, אלמלא חולשתה של ארצות הברית. הרשות הפלשתינית לא הייתה חולמת על פנייה לאו"ם, תוך עקיפת התיווך האמריקני, אלמלא הגיעה למסקנה שארצות הברית היא נמר של נייר. לא למעננו, אלא למען הפגנה חוזרת של העוצמה האמריקנית היה על אובמה לנהוג כפי שנהג.
באשר לפלשתינים, מהלך הפנייה לאו"ם כמו גם הימנעות שיטתית ממשא-ומתן מבטאים מציאות פוליטית שהשמאל הישראלי מסרב להכיר בה. אין לרשות סמכות פוליטית ומוסרית על העם הפלשתיני. תנועת החמאס בכוחה להטיל וטו על כל הסדר שיתבסס על גבולות 67' עם או בלי זכות שיבה (בהנחה מפוקפקת שבאמת קיים רצון להסדר כזה). מי שיסתכן בחתימת הסדר כזה, יכול לכרות כבר כעת את קברו ואיני מתכוון רק לקבר פוליטי. הכרת האו"ם הייתה פוטרת אותם מהצורך הנורא להסכים בעצמם להסדר סופי על בסיס גבולות 67', שכן בהכרה כזו אין הם מתחייבים לוותר על דבר.
הכרת האו"ם במדינה פלשתינית על בסיס גבולות 67' הייתה מסייעת רבות גם ל
מלך ירדן החוזר ומשמיע תחזיות קודרות - ניתן להבין אותו. הכרה כזו הייתה תורמת להכרה בלגיטימיות של ירדן ודוחה את הרעיון שירדן היא מדינה פלשתינית. לנו אין סיבה להרגיע את חששותיו של עבדאללה בתחום זה - אין לנו כעת סיבה לפעול נגדו. לפעמים מדיניות של שב ואל תעשה היא המדיניות הנכונה ביותר, למרות הטפותיה של
ציפי לבני. הבעיה שאנחנו מערביים מדי השוכנים במזרח ומעולם לא רכשנו סבלנות ולא למדנו את אומנות ההמתנה.
הערה ביחס לציפי לבני - מנהיגת קדימה (נכון לעכשיו): הגב' לבני אינה חדלה לדבר על הצורך ועל האפשרות להתחיל במו"מ, להניע את התהליך המדיני וכיו"ב אמירות מעורפלות שמסייעות למסע התעמולה נגד ישראל, אך אינן עוזרות לנו להבין למה היא מתכוונת.
מותר לציבור לשאול את מנהיגת קדימה אלו ויתורים מוקדמים לדעתה יכולה או צריכה לעשות ישראל, אשר יבטיחו את חידוש התהליך המדיני. האם הסכמה להקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וביו"ש? הסכמה לחלוקת ירושלים? ויתור מוקדם על הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי? אי-דרישה לוויתור על זכות השיבה? האם ניתן להבין, ציפי לבני, על מה את בעצם מדברת ומה את מציעה ומדוע את סבורה שההצעה תתקבל? גם למנהיגת האופוזיציה מן הראוי שתהיה אחריות כלשהי למוצא פיה.
