המתח הדיפלומטי המתגבר סביב ההצבעה באו"ם על הכרה במדינה פלשתינית מתמיה במקצת, היות שההצבעה הזאת כבר התקיימה פעמיים. ב-15 בדצמבר 1988 העבירה העצרת הכללית של האו"ם החלטה ברוב מוחץ - 104 בעד, 2 נגד ו-36 נמנעים - הקוראת להקמתה של מדינה פלשתינית בכל השטח של יהודה, שומרון ועזה. העצרת הכללית העבירה החלטה דומה ב-18 בדצמבר 2008. ההחלטה החדשה הצפוייה לעבור בעצרת היא אפוא מיותרת.
היא גם תהיה בלתי רלוונטית, היות שעל-פי כללי המשפט הבינלאומי, החלטות של העצרת הכללית אינן מחייבות. הן רק בגדר המלצות. אמנת האו"ם אינה מעניקה לעצרת הכללית סמכות להקים מדינות, והתפיסה כי ישראל קיימת בזכותה של החלטת או"ם - בטעות יסודה. בכ"ט בנובמבר 1947 אימצה העצרת הכללית את המלצותיה של ועידת אונסקו"פ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשתינה) - לחלק את ארץ ישראל שבשליטת המנדט הבריטי למדינה יהודית ולמדינה ערבית. היו אלה המלצות בלבד, שאיבדו ממשמעותן מיד לאחר שהתקבלו, הן כי הליגה הערבית דחתה אותן לחלוטין והן כי צבאותיהן של מדינות ערב התקיפו את המדינה היהודית שזה עתה נולדה.
פתרון "שתי מדינות" ו"זכות השיבה" - סותרים זה את זה. העצרת הכללית גם אינה מוסמכת לקבל מדינה כחברה ללא המלצתה של מועצת הביטחון. קוסובו (המוכרת על-ידי 75 מדינות) אינה חברה באו"ם היות שברית-המועצות חוסמת את קבלתה במועצת הביטחון. ממשלת ארצות-הברית כבר הצהירה כי היא תטיל וטו על קבלתה של "פלשתין" כחברה באו"ם מבלי שזו תגיע קודם לכן להסכם שלום עם ישראל. צרפת ובריטניה מצידן טרם החליטו כיצד יצביעו. אלא שגם ללא הווטו של ארה"ב, כיצד יכולה מועצת הביטחון לקבל מדינה שעדיין לא הוכרז על הקמתה ולפיכך אינה קיימת? מדינות קמות על-ידי הכרזת מנהיגיהן על הקמתן. לו היה
מחמוד עבאס עושה כך, הוא היה מפר בכך את סעיף 31 להסכמי אוסלו ("אף צד לא ייזום או ינקוט כל צעד שישנה את מעמדן של הגדה המערבית ושל רצועת עזה, אלא בהסכם לאחר מו"מ בדבר מעמדן הסופי"). וכשהרשות הפלשתינית תבטל רשמית את הסכמי אוסלו, תהיה ישראל חופשייה גם היא לפעול (וקרוב לוודאי תפעל) באורח חד-צדדי.
הרש"פ אינה עומדת בכל הקריטריונים החוקיים להפיכתה למדינה: אוכלוסיה קבועה, טריטוריה מוגדרת, ממשלה, והיכולת לקשור יחסים הדדיים עם ממשלות אחרות. שטחי הרש"פ אינם מוגדרים. הם שנויים במחלוקת. אף פעם בעבר לא הייתה קיימת מדינה פלשתינית; אף פעם לא היה גבול בין ישראל ובין ירדן מ-1949 ועד 1967 אלא רק "קווי שביתת נשק זמניים", כפי שהוגדרו בהסכמי רודוס; והחלטה 242 של מועצת הביטחון אינה דורשת מישראל נסיגה לקווים שרירותיים שאינם בני הגנה. יתר על כן, אין ממשלה פלשתינית אחת אלא שתיים: ממשלת אש"ף ברמאללה וממשלת חמאס בעזה. זוהי הסיבה לניסיונו של עבאס להגיע לעסקה עם חמאס, אלא שהעסקה נכשלה.
הכרזה על הקמתה של מדינה פלשתינית בשלב זה תהיה אפוא בלתי חוקית, והחלטה של העצרת הכללית תהיה הן מיותרת והן חסרת משמעות מבחינה משפטית. אלא שלהצבעה הצפוייה באו"ם תהיינה השלכות פוליטיות ומוסריות מרחיקות לכת, במיוחד אם מדינות אירופה תחלטנה לתמוך בה.
יו"ר הרש"פ מתלונן על העדר מו"מ עם ישראל, בעוד שהוא זה שבמשך השנתיים האחרונות מסרב לדבר עמה. התנהגותו מזכירה את הסיפור על האיש שרצח את הוריו וביקש את רחמיו של השופט בשל היותו יתום.
הסיבה האמיתית לכך שעבאס בחר בצעד חד-צדדי היא כי הגיע למסקנה שישראל לא תחתום על הסכם שלום הכולל הכרה במה שמכונה "זכות השיבה" של הפלשתינים. עבאס גם יודע כי ממשלות המערב תומכות בישראל בעניין זה, היות שההגדרה הפלשתינית של "זכות השיבה" תהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי, בו בזמן שהמדינה הפלשתינית לא תסבול את הנוכחות של אף יהודי, ועבאס לאחרונה הצהיר על כך מפורשות. "פתרון שתי מדינות" ו"זכות השיבה" לפיכך סותרים זה את זה.
חד-צדדיות תאפשר לפלשתינים להשיג ריבונות (גם אם זו תהיה וירטואלית ובלתי חוקית) בלי לשלם את המחיר שדורשות ישראל ומדינות המערב, כלומר עשיית שלום עם ישראל וויתור על מה שמכונה "זכות השיבה". מכאן, שחד-צדדיות תנציח את הסכסוך ותכשיר את הרעיון שקבלת זכות הקיום של ישראל והכרה בה כמדינת לאום של העם היהודי, אינן מהווות עוד תנאי ודרישה לייסודה של מדינה פלשתינית.
חברות האו"ם שיצביעו בעד המהלך הפלשתיני בעצרת הכללית למעשה יסייעו בכך להנצחת הסכסוך ולשלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית.
