שלמה גינוסר היה כתב ועיתונאי - אך מי שמעיין באוסף הרשימות שלו, חש שהוא קורא קובץ של דברי ספרות. ביטוי שיש בו גם הגיגים, גם רגשות, זווית ראייה שמטלטלת ומציגה השקפת עולם. קריאה בקובץ המאמרים של שלמה גינוסר מפעימה את הלב. אינך חייב להסכים עמו בכל דבר, אבל אתה חש שגינוסר רואה את המציאות הישראלית בגובה העיניים ומעומק הלב. אסופת המאמרים שיצאה לאור לאחר מותו, מוכיחה לנו שיש ערך ספרותי וחברתי למאמרים טובים שפורסמו בעיתון, גם אם מיהרנו לעטוף בו דגים.
היטיב לנסח זאת טוביה מנדלסון במבוא לאוסף המרתק: "המאמרים והרשימות בברית מילים מצטברים למסמך רחב יריעה, המביא את סיפורה המגוון ורב הפנים של מדינת ישראל משנות השישים של המאה הקודמת עד העשור הראשון של המאה ה-21, באופן שלא נמצא באף ספר היסטוריה אחר".
הכתיבה האנושית של גינוסר מפשיטה את המציאות ממליצות ומברק התהילה, וחוזרת להתחלה, לתמימות, לערכים הישנים. כך, למשל, הוא מתאר את הרגע שבו הופכת כפר סבא לעיר ועוטה עליה כתר רשמי נוצץ:
"אנא דפדפו בגיליונות הפועל הצעיר מלפני 48 שנה ותתבשמו מגאוות הבראשית הפורצת מן השורות הפשוטות האלו: 'בכפר סבא עובדים עכשיו שני עגלונים עבריים, שני חורשים וֿ6 פועלים יומיים. מחיר העבודה הוא 10 גרוש וחצי ליום' (טבת תרע"ד, 1914). עכשיו מִתחו נא קו אלחוט דמיוני מתשכ"ב לתרע"ד, ובשרו לשני העגלונים ההם, השרויים עתה אל נכון בעולם שכולו טוב, את דבר היותה של כפר סבא לעיר... ומיד יפרצו בצחוק אדיר".
אנו נוטים לעתים לשכוח מה היה קודם, איך נראה החלום, איך נראתה המציאות בראשיתה, ולגינוסר יש עיניים תמימות ונוסטלגיה אמיתית, ויש לו כבוד לאלו שהניחו את המסד. כבוד אנושי זה לא יסולא בפז, שכן תמיד נדע שביום מן הימים לא ישכחו אותנו. יידעו שיש זיכרון לראשונים.
אישית כבשו אותי פרקי היומן שבהם סיקר גינוסר הרגיש את משפט אייכמן. הכתיבה הרוטטת שלו הופכת את העדויות למסמך ספרותי, שצריך להיכנס למקראות בתי הספר. תקצר היריעה מלצטט את תיאוריו של גינוסר, ולעתים אתה שוכח שמדובר בסיקור עיתונאי. הכוח של המילה הכתובה עושה את זה, ואסתפק בציטוט אחד: "הפרשה החלה בצופר אזעקה אסֿאוֿאס חרישי ההולך וננעץ בהכרה בקהות ובאטיות מתמהמהת.
אסֿאוֿאס, זעקה אם יהודייה מעל לפתק שנזרק מרכבת מוות. ושוב אותה זוועה שכבר נתנסינו בה במשפט זה: חוסר הנכונות להאמין. לא ייתכן! אמרו יהודי בודפשט לפרוידיגר, ראש הקהילה החרדית, אשר נזעק להזהירם מפני השמועות על ההשמדה. ופרוידיגר, הדור הפנים בעל זקן השיבה, מתמוטט ופורץ בבכי. בכה פרוידיגר. בכתה מרגיט רייך למראה העתק הגלויה שנזרקה בידי בעלה מרכבת המוות. בכה ספיר, כאשר סיפר על 189 חבריו שנרצחו לנגד עיניו. יום של צעקות. ייתכן שהגענו להבדל הבולט בין יום זה לימים שקדמו. משהו עלום דחק בנו כל השבועות הארוכים הללו: סערה מתקרבת. הרעמים עדיין לא הרעימו". עמוד 46.
העדויות שמביא גינוסר הן מסמך ספרותי, וקשה להישאר שווה נפש לנוכח דרך התיאור האנושית כל כך, המעצימה את המציאות והופכת אותה לסיפור חי ונושם: " כחושה וחיוורת ניצבת אביבה פליישמן ליד דוכן העדים. גם היא הלכה לשם, אך ניצלה. היא מזעזעת את בית המשפט בתיאור שלוש לידות באחת החניות של 'צועדות המוות'.
אותו לאגרֿפיהרר הציב מול הנשים היולדות זרקור ענק ועמד שם בפישוק רגליים אייכמני - אסֿאס טיפוסי. 'אני רוצה לראות כיצד נולד אדם ובא לעולם!' חייך מול היולדות הגוססות. הוא... המצעיד אל מוות. איזו אירוניה שטנית!". עמוד 50.
הספר הזה הוא חלון אחר להבין את ההגשמה הציונית, את הזמן היהודי מול הריצה הישראלית לבנות מדינה ככל הגויים. שלמה גינוסר מספר לנו על הכפר ועל העיר, על חברי הכנסת החיים במרומי האולימפוס, תוך ניסיון לבנות את הקריירה שלהם, ועל החלכאים המשלמים את המחדלים של השלטון.
ירושלים היא פינה חמד שיש לה ערך מיוחד מאד בלבו של גינוסר, והוא מיטיב לתאר את המציאות הנרקמת בה. מי שקורא בשלל הרשימות על ירושלים, חש לא פעם שהדברים נכתבו מקולמוסו של נביא ולא ממכונת הכתיבה של עיתונאי. כך הוא מסקר את השנה ה 21 של ירושלים: "ירושלים היא עיר של חלומות מתנגשים. במציאות - אנחנו נכנסים האחד לתוך חלומו של האחר. כל אחד וירושלים שלו בחלום. כל אחד והחלום שלו על ירושלים. ואף אחד אין לו ירושלים שלו במציאות. זוהי הטרגדיה של חולמי ירושלים בני כל הדתות והעדות. זהו גורל העיר הזאת כבר מאות שנים רבות". עמוד 112.
שלמה גינוסר לא הילך בגדולות ורצה לצייר את המציאות הישראלית בראשית הווייתה. הוא הלך לבתיהם של העולים החדשים, ביקר במעברות, ניסה להיות להם לפה. אביא קטע מן הדרך שבה הוא מעמיד זה מול זה את החזון ההרואי של ציונות ועלייה למול ההגשמה.
מעבר לתיאורים ההיסטוריים על מבצע ועל הגשמה ציונית, מיטיב גינוסר לתת לעט שלו לתאר את הנפש של העולים, והוא מתאר את החלום ושברו, את קשיי הקליטה של העולים מתימן בכפר ליפתא, במבואות ירושלים:
ההיסטוריה המופלאה והמליצות מתוארות בתחילת הרשימה שלו במלים אלה: " ההיסטוריה של המדינה הצעירה חרתה את שמו של המבצע באותיות של פליאה: 'מרבד הקסמים... הדבר היה בחשוון תש"י, נובמבר 1949".
ולאחר שהוא נותן למציאות לספר את הסיפור, לשזור העדינות וידויים של עולים מתימן במקום שבו שיכנו אותם, בכפר ליפתא, הוא כותב בכאב: " בליפתא אין חיים. אין גם אשליה של חיים. כל התקוות שוטפות שם במורדות הגבעה בתוך ערוצי הביובֿלאֿביוב אל תחתיות הוואדי. הבתים לקוחים מתפאורת רקע לסרט ישראלי שעדיין לא נוצר. התושבים - רוחות רפאים. עלילת החיים כמו הוקפאה. 'שכחו אותנו...' אומרים הם. 'אולי גרים אנו יותר מדי נמוך? כאשר מישירים מבט - מדלגת העין על ליפתא". עמוד 84.
גינוסר יודע לבטא מציאות גם בלשון המשל והפיליטון. הביקורת שלו על חברי הכנסת ועל דרך הפעולה של ועדות הכנסת מופיעה הן בסיקור ישיר של עבודת הכנסת והן בסדרת רשימות על חבר כנסת שהופך להיות מעין דמות קפקאית, סמל לפרלמנטר הישראלית, חבר כנסת קט.
וכך הוא מתאר את עבודתו של אותו חבר כנסת אלמוני: " הדמיון בין ח"כ דוד קט ובין דמות פרלמנטרית בשרֿודמית עכשווית כלשהי, הוא בבחינת תאונה בלבד. האחריות היא על מי שכתב שורות אלה בליל קיץ ותוך כדי לגימה פחות או יותר מבוקרת של משקה חריף". עמוד 235.
כך, לדוגמה, הוא מתאר את חבר הכנסת קט מיטיב לקום באמצע המליאה כדי שיראו אותו מתלחש עם שר זה או אחר. הוא בסך הכול ביקש טרמפ אחרי הישיבה, אל דמותו המסתודדת הולכת וקונה לה מקום של איש סוד לשרי הממשלה, ותוך זמן קצר הוא חביב התקשורת והוא מוזמן לכל פאנל ברדיו ובטלוויזיה. ושלל הפרקים על חבר כנסת קט הוא משל על הפרלמנט הישראלי והתקשורת הישראלית.
גינוסר מבטא זאת בסיומת של אותו פרק: "ח"כ קט אינו ממהר עוד לרוץ לאיזה ערב שאלות ותשובות ביישוב גלילי או באולם קטן בפרוור עירוני מהוה. ובטלוויזיה עצמה - פחות מ'מוקד' לא הולך אצלו. וכך, מתוך אולם המליאה הריק של הכנסת, עלה וצמח ענק. ערב צאתה של הכנסת לפגרה העניק ח"כ קט ריאיון לביטאון הסטודנטים ואמר: 'אסור לתת לכלי התקשורת לקשור אותך לעברך'. והוא התכוון לזאת". עמוד 237.
אבל, היומן האנושי של גינוסר אינו רק סיפור חיינו וסיפור ההוויה הישראלית, ומי שקורא את האוסף המרגש הזה אינו יכול שלא להזיל דמעה כאשר הוא קורא את סיפורה של הנערה היפנית שהייתה קורבן של מלחמת מעצמות, קורבן חי של הירושימה:
"נאנאקו סטו נולדה בהירושימה בֿ1932. מתה בהירושימה בֿ1959 בהיותה בת 27. הניחה בעל (טסיושי), בת (מאמי), אם (מיאקו) ואח (הירומי). זה יכול היה להיות סיפור פשוט או סתם סיפור עצוב. יש בו נעורים ואהבה, מלחמה ומכאובים. שילוב מובהק של יסודות הבנליות הצרופה.
אדם נולד. חי. נאבק. מת... סיפור פשוט. אולם נאנאקו סטו, הנערה מהירושימה, אינה סיפור. נאנאקו היא זעקה. היא האימה. כי נאנאקו מתה מקרינה רדיואקטיבית".
גינוסר מיטיב לבקר גם את התקשורת, ומיטיב להבין כי במקרים רבים, לא העובדות חשובות, אלא העריכה של החומר באמצעי התקשורת. וכך הוא כותב:
"עריכת החומר בעיתונות הכתובה, אך עוד יותר מכך בעיתונות האלקטרונית ובמיוחד בטלוויזיה, היא מרכיב מכריע בהקשר לסיקור התרחשות או סדרת התרחשויות של אלימות. בנושא זה עוצמתה של התקשורת היא כה גדולה עד שצרכן התקשורת דומה לעיסה נוחה ללישה".
גינוסר מביא כדוגמה את העריכה המגמתית בסיקור הרשתות הזרות: "דוגמה: הקפאת פניו של ראש הממשלה
יצחק שמיר, במהדורת חדשות ברשת טלוויזיה אמריקנית גדולה, אחרי משפט כלשהו שיצא מפיו. תמונת פניו הקודרותֿכלשהו של שמיר נמשכה יותר שניות משארך המשפט הבודד שיצא מפיו באותה מהדורת חדשות. הפעלול הזה היה כמובן לא רק 'בונוס' שעורכי התוכנית העניקו לצופים, אלא פרשנות עקיפה של מה שהם חושבים על שמיר: סרבן". עמוד 293.
מדובר בספר מרתק ומרגש. זה לא רק מסמך אנושי, אלא יש בו סקירות וראיונות שמאירים לנו באור אחר את חיינו היום. כך, למשל, הראיונות עם
דוד בן-גוריון על דמותו של וינסטון צ'רצ'יל או הריאיון של
אבא אבן על מצבנו המדיני, על הקשר עם ארצות הברית, על ההסברה הישראלית. הראיון עם אבא אבן התקיים בשנת 1987, כאשר אבן מכהן כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, והוא בן 72.
אסיים בקטע המתאר את המציאות כהווייתה, לעתים עד אבסורד. אבא אבן מספר לגינוסר כיצד חיים ויצמן מנהל את קרב ההסברה לקראת ההצבעה על הקמת המדינה, ואנו צוללים לרגע למציאות כמות שהיא, דיפלומטיה בראשית הדרך:
'ישבנו אז בלונדון יחד עם חיים ויצמן ועסקנו בחלוקת המפה העולמית לצורך פעילות שכנוע. עם ויצמן היו שם גם ד"ר נחום גולדמן, משה שרתוק, ברל לוקר, משה טוב, המומחה שלנו לאמריקה הלטינית ד"ר יעקב רובינסון, היועץ המשפט רפי דגדייל ועוד. אני זוכר את ויצמן אומר: "אם מישהו כאן ביניכם אומר לי, שהוא יודע איפה זה בדיוק אורוגוואי, פרגוואי, שמרגוואי, אני פשוט לא מאמין לו". עמוד 385.
