משה, זאביק, מוטי ואילן לא עברו בבקרת הרועה

כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו.

מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו.

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי. קטע זה מתפילת יום הכיפורים מתנגן לי בראשי כל ימי חיי. התרגשתי בשמעי אותו לראשונה בשנת האבל על מות אבי. בן 9 הייתי והלכתי עם דודי לבית הכנסת שם ניסיתי להבין מדוע אבי הנפלא באדם, לטעמי, לא צלח את מעברו תחת ידי הקב"ה. זה הניגון שהתנגן בראשי יותר מפעם אחת בשבתי בכסא התותחן בטנק הM60 המשופר בסיני. קיוויתי שהרועה יעבירני תחת ידיו ויאפשר לי לשוב לרעייתי הטרייה והאהובה ולבני שבדיוק נעמד בלול. כדי להבטיח זאת אף צבעתי באותיות קידוש לבנה את שמו, סהר, על חזית הטנק. משל לא יהיה מי שיעיז לפגוע בו. קיוויתי גם כי חברי ישובו עמי. עם תום שירותי הצבאי שמרתי על קשר הדוק עם מעטים מחברי להדרכת תותחנים בבית ספר לשריון. ראשון היה משה מילדינר, הקרוב ביותר שנסע ללמוד רפואה בבולוניה . השני שהתחיל, אט אט, למלא את מקומו היה זאביק אורפז מקבוץ שמיר שעבר לגור בסמוך אלינו בת"א ובילה עמי לילות בשיחות על מהות החיים, על המבנה החברתי הרצוי ועל שנאת המלחמה. והיה מוטי קורב שאיתו דווקא התחברתי יותר אחרי השחרור מהצבא על-אף ששירתנו יחד. היה עוד אחד נוסף שהיה קרוב מאוד בסדיר אך קצת התנתק בהמשך, אריה. היו גם אחרים אך איתם הקשר היה יותר רופף. במהלך המלחמה נולד לי חבר נוסף: הכרתיו שבוע ודי נקשרנו. אילן קיטאי היה שמו. קיבוצניק מקסים מנווה ים. משה, זאביק, מוטי ואילן לא עברו בבקרת הרועה. הם לא חזרו איתי. אריה הצליח יחסית. רק נפל בשבי. כולם לחמו לידי. בחטיבה 600. זו החטיבה עם מיטב לוחמי השריון . בוגרי מלחמת ההתשה שזה מקרוב השתחררו משירותם הסדיר. מפקדי טנקים, תותחנים וטענים קשרים שלא היה שני להם בשריון. 38 שנים אחרי אותה מלחמה ארורה. 38 שנים אחרי המחדל המודיעיני. 38 שנים אחרי חטא היוהרה המדינית. אני מרגיש חובה להעלות את זכרם וחשוב מכך להציג את הפוטנציאל שאבד. את הכישרון שירד לטמיון בחולות סיני. משה נפל בליל הפריצה בצומת טרטור לקסיקון. טען קשר בטנק סמ"פ. הטנק נפגע. הצוות קפץ החוצה ונורה באש המצרים באותו לילה עקוב מדם בצומת. בנפילתו היה סטודנט לרפואה באיטליה. ההחמצה הגדולה היא אובדן רופא מוכשר. גניקולוג, אני מניח, על-פי משיכתו למין היפה. רגישותו החברתית הייתה מביאה אותו גם לעמוד בראש מאבק הרופאים. אצלו זה לא היה נגמר בקרע עם המתמחים. מוטי נפגע על ידי. טיל נ"ט מצרי קרע את העורק הראשי בצווארו. מוטי דימם למוות בתאג"ד בצומת לקסיקון. מסוקים לפינוי לא היו זמינים ומלאכת הקודש של הרופא לא הספיקה להשאירו בחיים. ארכיטקט יוצא דופן הפסדנו. בדיוק סיים את לימודיו כהנדסאי והגיש תזה. יצירתי ומוכשר עם ראייה מעוררת השתאות. היום היה ודאי מוזמן, דרך קבע, לכל הביאנלות בעולם. אילן קיטאי היה עמי בטנק. לחמנו על הרחבת מסדרון הצליחה. רגע אחד מיומנותי כתותחן הצילה חיינו כאשר פגעתי תוך כדי הימלטות לאחור בג'יפ מצרי שירה עלינו טיל ורגע לאחר מכן נפגענו. אילן למד הנדסה. בלילה שלפני נפילתו סיפר לי על תוכניותיו : ראשית, אמר, אשב עם אבי ונשתכר ביחד. אראה לו (לאבי) שגם אני יודע לשתות. זאת גם אמר לי שכתב במכתב האחרון הביתה. מכתב שנשאר בכיס הסרבל שלי המלא בדם ואשר קברתיו אי שם בסיני. אינני בטוח שהיה עובד כמהנדס אך משוכנע אני כי כקיבוצניק ערכי היה מתנגד להליכי ההפרטה ואלי מצליח להציל את תנועתו וקיבוצו. בביתם שהיה מתכנן היה גר, בלי ספק, כי גורם האנושי עמד במרכז הווייתו. זאביק הפציפיסט שונא המלחמות נפל בדרך המסמלת, יותר מכל, את זוועות המלחמה. לימים סופר כי טנקו נפגע. הוא ועוד אחד מצוותו הרימו ידיהם אך נורו. שניים מחבריהם שקפצו לצד השני נלקחו לשבי וחזרו. זאביק נון קונפורמיסט בנשמתו .יזם וחדשן היה בלי ספק מתומכי המחאה החברתית של היום והצורך ביוזמה מדינית. אם כי האינדבדואליזם שלו היה מרחיקו מכל מסגרת ומכל תנועה. הוא היה בא לאי. מביא את תובנותיו החכמות ומבקש כי אני בפעילותי הציבורית אקדם זאת. הוא לא. ארבעה חברים היו לי לפני יום הכיפורים. רק אני שרדתי. מעולם לא שאלתי עצמי למה? חובה אחת יש לי לדאוג שהם והלחימה הרואית של חטיבה 600 לעולם לא יישכחו.