"האוהלים נסגרו, התודעה לא"
|
|
|
פרופ' דני גוטווין: "המחאה ערערה את הלגיטימציה של הסדר הניאו-ליברלי. הקבלה של סדר זה נבעה מתרבות פנאי מסוימת שלא היה בה מקום לעיון פוליטי. התרבות הישראלית הייתה אנטי-פוליטית. כעת נוצרה תרבות פוליטית חדשה המערערת על מוקדי הכוח הקודמים" | |
|
|
|
פרופסור דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה נחשב אחד הקולות הבולטים של המחאה. שנים לא מעטות חיכה לה ונחשב קול קורא במדבר. גוטווין אף עשה נפשות בבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה למען ידידו משכבר הימים, ח"כ עמיר פרץ. לשיטתו, תנועת המחאה תמשיך להתקיים משום שלא השתנה דבר מהותי.
"לתנועת המחאה היקף נרחב מאוד", סבור גוטווין. "היא יושבת על מצוקות ממשיות שנוגעות לציבור הרחב; לא מדובר במקריות. ההתפרצות שאירעה נגעה בדבר שלא חל בו שינוי: תהליך ערעור הביטחון החברתי של המעמד הבינוני. הסיבות לכך ידועות - פירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים שלה. וכשלאנשים נשחק הביטחון התעסוקתי, כשהם מרוויחים שכר נמוך, כשיוקר המחיה בשמים, כשניתנים תשלומים פרטיים לבריאות ולחינוך, פורצת מחאה".
גוטווין מסרב למדוד את המחאה "במספרי מפגינים ואוהלים", כלשונו. לטענתו, "הדבר החשוב הוא שהמחאה העלתה דברים שהוכחשו. לראשונה מזה שנים, בחברה הישראלית נעשתה דה-לגיטימציה להנחות היסוד של הניאו-ליברליזם. בצורה מוחשית יותר, למחאה יש ראשית ואחרית: בהתחלה דפני ליף נכנסה לאוהל, ובסופה זהבית כהן נוטשת את הבית.
"המחאה הזאת התניעה צורות של השתתפות פוליטית", מדגיש גוטווין. "מי חשב על מונחי חרם צרכני בישראל? עם זאת, ברור לגמרי שהמחאה לא מכילה את כל הציבור הישראלי ולא נגעה בכולו. היינו מצפים שאחרי הקיץ של המחאה, התביעה לאי-הפרטת הרכבת תתקבל ביתר אהדה. אבל זה לא קרה. הקיץ יצר בסיס לפעולה חברתית".
גוטווין מפטיר באירוניה כי "העובדה שעופר עיני יוצא למאבק בזכות עובדי הקבלן, מעידה שגם הוא שאב תעצומות נפש מהמחאה. בסופו של דבר, הרבה שאלות שיועלו בעתיד על סדר היום הציבורי, הטיפול בהן יהיה אחר. במילים פשוטות, האוהלים נסגרו אך התודעה לא נסגרה".
לדבריו פרופסור גוטווין "צריך להבין שקבלת הסדר הניאו-ליברלי נבעה מתרבות פנאי מסוימת שלא היה בה מקום לעיון פוליטי. התרבות הישראלית הייתה אנטי-פוליטית. נוצרה תרבות פוליטית חדשה שמייצרת אפשרויות חדשות ומערערת על מוקדי הכוח הקודמים. השאלה העומדת לפנינו כרגע היא באיזה אופן תתפתח התרבות הפוליטית.
"המקרה הכי דומה הוא מוטי אשכנזי והמחאה שלו נגד ממשלת גולדה מאיר ב-74'. בשעתו נוצרה תרבות פוליטית אחרת שהדהדה לא רק לגבי מהפך 77' אלא גם היוותה אחד הזרזים לערעור הלגיטימציה של הנחות יסוד בחברה הישראלית. מבחינה זו, מעניין יהיה לראות לאן יוביל גל ההדף של התרבות הפוליטית החדשה".
|
|
רועי צ'יקי ארד, עיתונאי: "הייתי צופה משברים גדולים יותר בימי המחאה הראשונים. מדובר הרי בילדות וילדים שמשחקים בלהציל את המדינה שלהם, כמו בחסמב"ה. אני מכיר את דפני ליף כמלצרית מבולבלת בכיכר דיזנגוף, ולא האמנתי שתשרוד את ההתקפות נגדה. היא הייתה מלצרית לא מוצלחת במיוחד" | |
|
|
|
רועי צ'יקי ארד נמנה עם סלבריטאי המחאה. לקוראים שאינם בקיאים בממד הפרסונלי של המחאה, ארד הוא בין חברי להקת 'פינג-פונג' שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון אי-שם בשנת 2000, ועוררה שערורייה כשהניפה את דגלי סוריה וישראל במהלך ביצוע שירם 'שמח'. בשנים האחרונות מתפקד ארד (34) על תקן סופר, משורר, עורך ועיתונאי. הוא כתב את 'החלום הישראלי' (הוצאת חרגול, 2009), עורך את כתב העת 'מעין' וגם עיתונאי ב'הארץ', שם הוא כותב טורים צבעוניים במיוחד.
כשאני שואל את ארד אם ישנה תחושת מיצוי כלשהי, הוא עונה כי "אני עיתונאי ולא אחד הפעילים, אבל זו תחושה מצחיקה שהייתי מכנה 'תחושת יום שני'. זו תחושה שחזרה במחאה בכל שבוע, מהשבוע הראשון שלה, כשהגיעו לשיא כלשהו ואחריו הכול נהיה משברי ומלנכולי. התחושה הזאת הייתה הכי חזקה אחרי הפיגוע באילת כמובן. היה נראה שלא יצליחו להתאושש מזה. וזה חזר שוב אחרי הפילוג בזמן טרכטנברג".
ארד מתאר מהלך קבוע: "במוצאי שבת תמיד הייתה הפגנה, ביום ראשון הופיעו כותרות יפות והייתה אנרגיה וביום שני החל הדכדוך הנורא. אם לא בוחנים את העניינים במשקפיים פסיכולוגיים מאניה-דפרסיביים, רואים שהשבוע קרה אחד ההישגים היפים של המחאה: ההתפטרות של זהבית כהן והורדת מחירי מוצרי החלב בתנובה, בשטראוס ובחברת טרה. נראה שגם לגבי דוח טרכטנברג הציבור קיבל את עמדת המוחים, וזה הישג גדול".
"האוהלים היו אמצעי", מסכם ארד, "וכמו בספרד, השלב שלהם עבר. מה שנשאר הוא מאות אלפים - ימנים ושמאלנים, חילונים וחרדים ותושבי נצרת, גמדים וגבוהי קומה - שמרגישים שיש בעיה והם רוצים להפוך את ישראל שבה הם חיים לטובה יותר. אם היית שואל אותי, הייתי צופה משברים גדולים יותר בימי המחאה הראשונים. הרי מדובר בילדות וילדים שמשחקים בלהציל את המדינה שלהם, מעין 'המלך מתיא הראשון' או חסמב"ה. אני מכיר את דפני ליף כמלצרית מבולבלת מ'קפה דיזי' בכיכר דיזנגוף, ולא האמנתי שתשרוד את ההתקפות נגדה. היא הייתה מלצרית לא מוצלחת במיוחד".
|
|
חגי אלעד
|
|
|
|
מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד: "מה שדפני ליף עשתה מוכיח לא את התבונה הטקטית שבהתמקדות בצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההפך: את ההכרח לסיים את הכיבוש. איך אפשר שמאות האלפים שהפסיקו להאמין לשקרים החברתיים-כלכליים ימשיכו להאמין לשקרים בנוגע לכיבוש?" | |
|
|
|
מהפכני שדרות רוטשילד, שחזרו לדירותיהם כבר מזמן והותירו את שדרות תל אביב למחוסרי דיור, מביטים בעימותים בניו-יורק בעיניים כלות. הם מבקשים להמציא את המחאה שלהם מחדש. במידה רבה, גם הם היו רוצים מעצרים מתוקשרים בשדרה.
אולם בשבועות האחרונים משהו התמסמס. אנשי השמאל הרדיקלי חוזרים לעסוק שוב בענייני "הכיבוש", והדבר כבר הורגש בפרובוקציה של הפלשתינים והאנרכיסטים ביישוב ענתות. מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, מאמין שהגיעה השעה לחזור לסדר היום שבו השמאל מצטיין במיוחד: "הכיבוש". מישהו מתגעגע לשיח שבו יש טובים ויש רעים, והחלוקה הלאומית ברורה מאוד.
במאמר שפרסם באתר השמאל 'העוקץ', קיווה אלעד ש"הקיץ שהראה לנו את מה שהיינו יכולים להיות, ייתן לנו את התקווה והאומץ לעשות את מה שבלעדיו לא נהיה. מה שדפני ליף עשתה מוכיח לא את התבונה הטקטית שבהתמקדות בצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההפך: את ההכרח לסיים את הכיבוש, כדי שהקיץ יהיה יותר מאשר עונה... איך אפשר שמאות האלפים שהפסיקו להאמין לשקרים החברתיים-כלכליים שמוכרים לנו, ימשיכו להאמין לשקרים בנוגע לסיום הכיבוש? איך אפשר שמי שיצאו להפגין למען עניין צודק יימנעו מלהפגין למען עניין צודק? איך אפשר שחברה שלמה שזעקה צדק חברתי לא תשמע את המילה 'צדק'?"
|
|
יגאל רמב"ם: "ועדת טרכטנברג היא לא המקום לשיח עם הציבור; זירת השיח הציבורי היא הכנסת. הדרישה שלנו היא לפתוח את תקציב 2012 ולהכניס שינויים ברוח מחאות הקיץ האחרון. מבחינתנו, מיום 31 באוקטובר הכנסת לא תעבוד יום אחד בשבוע" | |
|
|
|
עם המנהיגים הפחות מוכרים של המחאה החברתית נמנה יגאל רמב"ם. בשונה מחבריו להנהגת המאבק, רמב"ם מעוניין בשינוי ממשי שיעבור דרך הכנסת, ובחודש האחרון הוא עומד בראש קבוצה המתנהלת בצורה אוטונומית ונפרדת מן המאבק. עם זאת, רמב"ם נחשב לסמן רדיקלי לא פחות של המחאה. הוא נעצר בהפגנה בשערי עיריית תל אביב שבכיכר רבין ושוחרר.
למרות האנונימיות היחסית שלו, לרמב"ם יש קהל תומכים בלתי מבוטל. בראשית ספטמבר הגיעו כ-400 איש לכינוס שארגן בתל אביב, במטרה לנסח כמה דרישות שיוצגו בשלב מאוחר יותר לחברי הכנסת והממשלה. ספק אם יש היום מפלגה פוליטית כלשהי שיכולה לכנס מאות פעילים שאינם מעורבים בעסקנות מפלגתית.
רמב"ם עצמו איננו שותף לתחושת המיצוי של המחאה ואף מספר על פעולות המתוכננות לשלהי החודש הקרוב. "יש התארגנות של אנשים ללחץ אינטנסיבי על הח"כים כשהם חוזרים מפגרת הקיץ", מספר רמב"ם. "ועדת טרכטנברג היא לא המקום לשיח עם הציבור; זירת השיח הציבורי היא הכנסת. הדרישה שלנו היא לפתוח את תקציב 2012 ולהכניס שינויים ברוח מחאות הקיץ האחרון. מבחינתנו, מיום 31 באוקטובר הכנסת לא תעבוד יום אחד בשבוע".
למהפכן הצעיר אין מילה רעה לומר על שותפיו להנהגת המחאה. "איציק שמולי הוא יו"ר של ארגון סטודנטים ולהתאחדות כגוף סטודנטיאלי יש תפקיד נהדר. הוא עשה יותר ממה שנדרש מכיוון שלהתאחדות יש תפקיד, לדאוג לסטודנטים. שמולי בחר להגיד 'אותי לא קונים'". רמב"ם לא רואה בהתפרקות המאהלים סימן לחולשה: "דיברתי על זה כבר באוגוסט. מאהלי השינה בשדרות הם לא המעוז האחרון בקו בר-לב. המצב השתנה. יש היום תכונה ושיח רציני על הקמת קואופרטיבים. יש אנשים ששוכרים חללים גדולים יחד ומקימים קומונות".
רמב"ם טוען שהישגי הקיץ לא נשכחו מלבבות ההמונים. "בשבוע שעבר הייתי במילואים", הוא מספר. "גם שם ראיתי שקיים שיח על כלכלה אחרת. נכון, יש עייפות אחרי קיץ אינטנסיבי ויש להתארגן להמשך הפעילות. אבל אין לנו צורך בפטרון אחד או במנהיג גדול, ולכן הוועדה בראשות טרכטנברג איננה הכתובת. לא עם טרכטנברג מדברים כדי לשנות מדיניות. הרי הממשלה יכולה להקל על האזרחים מחר בבוקר באמצעות שינוי מיסוי. אני מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר".
|
|
מתי שמואלוף
|
|
|
|
מתי שמואלוף, פעיל חברתי: "האנרגיות נמצאות, גם אם המאהלים אינם נמצאים. השבוע האחרון, עם כל מה שקרה בתנובה וההתנגדות בממשלה לוועדת טרכטנברג, מצביע על כך שהאנרגיות של השינוי החברתי עודן באוויר, אך מחפשות את הנתיב שלהן" | |
|
|
|
הניסיון לתת כיוון חדש למחאה נובע מהעובדה ששדרת ההנהגה שהובילה את ההפגנות הגדולות בתל אביב החלה להתפורר ואיש-איש החל לפנות לדרכו. איציק שמולי ממשיך בתפקידו כיו"ר התאחדות הסטודנטים, ודומה שמאז נאום "אנחנו הישראלים החדשים" הוא מתקשה לייצר סביבו באזז מנהיגותי, אף ש'בישל' את הורדת ההצבעה על דוח טרכטנברג מסדר היום של ישיבת הממשלה האחרונה.
דפני ליף וסתיו שפיר הורידו גם הן הילוך. אומנם הכול מתכוננים להפגנה הגדולה המובטחת ב-29 באוקטובר, אבל באוויר שוררת תחושת החמצה שלפיה לעת עתה המחאה מיצתה את עצמה, לפחות במתכונתה הנוכחית.
המשורר מתי שמואלוף (39), דוקטורנט באוניברסיטה העברית, פעיל במחאת האוהלים ובעל טור בעיתון 'ישראל היום', מעדיף לתאר במלים מרוככות יותר את התהליך שעברה המחאה. "לא הייתי משתמש במילה 'מיצוי'; יש שינוי של המחאה", הוא פוסק. "האנרגיות נמצאות, אבל נראה לנו שאם המאהלים אינם נמצאים יש תחושה של מיצוי. השבוע האחרון, עם כל מה שקרה בתנובה וההתנגדות בממשלה לוועדת טרכטנברג, מצביע על כך שהאנרגיות של השינוי החברתי עודן באוויר, אך מחפשות את הנתיב שלהן".
שמואלוף מסביר שאנשי תנועת המחאה חושבים מחדש על האופן שבו יקדמו את המחאה הלאה. "צריך לזכור שביפו, בירושלים ובשכונת התקווה יש אוהלים. דפני ליף התחילה מחאה ללא ניסיון פוליטי. בתוך כמה חודשים היא הביאה לשינוי תפישות-עומק. ידוע שיש עשרות מנדטים באוויר, ובבחירות הבאות או באלה שתבואנה אחריהן, המערכת הפוליטית תשתנה מהקצה אל הקצה".
עם זאת, שמואלוף מסכים שההנהגה עוברת תהליך של התמסדות. "בהשוואה להתחלה, היום המנהיגים כבר לא ישנים עם השטח. פתאום כל אחד מהם מגלה את הצרכים שלו ואת החזון שלו. זה דומה ללהקה שמתפרקת: בעוד שמולי עזב את האוהלים, סתיו שפיר ודפני ליף מחויבות לשטח. ובנוגע לדוח טרכטנברג, יש חזית אחת".
הפעיל-משורר מצטט בהתרגשות את שולה קשת, ממקימות מאהל לוינסקי, שזעקה לעבר השוטרים שבאו לפנות את המאהל: "תתביישו לכם! את סוחרי הסמים השארתם, את סוחרי הנשים השארתם, אבל את הדבר הטוב היחיד שהיה כאן בשכונה לקחתם". "החברה הישראלית", מסכם שמואלוף, "הפסידה אפשרות להכיר מנהיגות שצומחת מלמטה ואנשים שמגיעים מן המעמד הנמוך. יחד עם זאת, העובדה שההנהגה מפורדת כל כך היא בעוכרי המערכת הפוליטית, משום שאי-אפשר לקנות אף אחד ולסגור דילים".
|
|