בתחומי החברה כמו בתחום הכלכלה קיים שלב הטיפול ושלב הריפוי. מסקנות ועדת טרכטנברג, גם אילו ענו על הציפיות, לא נועדו לריפוי, שכן מעצם טבעו ריפוי הוא דבר הרבה יותר יסודי. תכליתן הייתה, במוצהר ובמעשה, זמנית כשלב ביניים. הריפוי האולטימטיבי יקרה אך ורק אם סדרי השלטון ישתנו. השלטון הקיים אינו יכול, גם אילו רצה, לשנות מערכת ערכים מן היסוד.
לפיכך, כל הגורמים שעמדו מאחורי "מהפכת התודעה", חייבים לחשוב על דרכם הפוליטית לקראת הבחירות הבאות. אין שום דרך אחרת להביא לריפוי תחלואי החברה אלא במהפך פוליטי. כול מי שחושב אחרת הוא או אינטרסנט אשר מוכן להקריב את טובת המדינה למען כסאו או סומא שמוליך עיוורים. זאת גם הערובה הטובה ביותר שתנועת המאחה לא תדעך, כפי שרבים חוששים או מייחלים...
בפוסט ב-1.9.2011, עוד בטרם נערכו הבחירות הראשונות ובחירות המשנה במפלגת העבודה סיימתי את הרשימה ככה: החשיבות בחשיפת דעותיהם של המתמודדים אינה מצטמצמת לחברי העבודה ואוהדיה בלבד, אלא לכלל הציבור שגם הוא רוצה לדעת מה חושבים אלה שלא רק רוצים לעמוד בראש מפלגה אלא בבוא היום בראש ה
ממשלה. בכול מקרה מוטלת החובה על הגורמים השונים שמרכיבים את גופי המחאה לחשוב בהקדם לא רק על גיבוש הדרישות אלא מה שחשוב הרבה יותר על גיבוש הנהגה אשר תתייצב בפני הבוחר. אחרת התוצאה תהיה כמו המציאות בכיכר אל תחריר בקהיר. הכוחות שפעלו להדחת מוברק ושלטונו, לא יודעים לאן ללכת ואין להם הנהגה שתוביל אותם. זאת תהיה בכייה לדורות שאסור שתחזור על עצמה כאן בישראל.
להערכתי, בעקבות התוצאות הסופיות של הבחירות לראשות מפלגת העבודה, ולנוכח האירועים הבינלאומיים והצורך בגיבוש אמנה חברתית חדשה, אין מנוס מאשר לתרגם את הכוח של אנשי "מהפכת התודעה". לכוח פוליטי. בעולם החופשי של היום, ובראש וראשונה בארה"ב ובאירופה, כול הזרמים מנותבים לזירה הפוליטית ובישראל הכלל הזה תקף שבעתיים. זאת בתנאי שהכיסא הפוליטי לא יהיה ערך בפני עצמו, כפי שהיה עד כה, אלא היושב עליו יפעל להביא לשינוי המיוחל.
דניאל כהן בנדיט, מראשי מחאת הסטודנטים בצרפת מ-1968 וכיום חבר הפרלמנט האירופי מטעם הירוקים, הופיע לפני כמה שבועות באירוע של אגודת הסטודנטים בירושלים וניתח מנקודת ראותו את המחאה החברתית בישראל. "כולם רואים אותי כהשתקפות למשהו שקרה במאה הקודמת", אך שהוא היה גאה בחלקו באותו מרד סטודנטיאלי הוא אומר שיותר משהתופעה קשור אליו היא קשורה לרגע בהיסטוריה שבו אנשים יוצאים לרחוב. פתאום הם חשים שהם עושים היסטוריה, שהם יכולים לשנות את הקצב של היסטוריה, את הכיוון שלה. הוא קרא לראשי המחאה שלא להירתע מלהיכנס לפוליטיקה ולהשפיע מבפנים. הגישה של התרחקות מהפוליטיקה, לדבריו, הביאה לכישלון הגדול של הסטודנטים שנחלו מול ממשלת דה-גול, שנבחרה שוב תוך כדי המחאה בשל הרתיעה של המפגינים מלהיכנס לפוליטיקה המסורתית. "ברגע שאתם צועדים ברחוב אתם חלק מהפוליטיקה, אתם קוראים תיגר על כוחות פוליטיים". לדעתו בלתי אפשרי לנהל את הדיון בנושאי חברה במנותק מן הסוגיה המדינית.
כהן בנדיט בעצם "גילה את אמריקה" במשמעות הכפולה של המונח. שכן זאת הפרדיגמה שעמדה ביסוד המהפכה האמריקנית, והיא עצמה ילד חוקי של המהפכה הצרפתית, אף שזאת התעוותה עם הזמן. בעצם הבריטים השמרנים גילו זאת לפני כולם כאשר הקימו את ה-House of Commons שהוא בית הנבחרים שלהם. הפוליטיקה, עם כול הפסולת שדבקה בה, היא ליבת הדמוקרטיה. לפיכך, אין דרך להשפיע על אורח החיים שלנו ועל איכותם אלא באמצעות בית המחוקקים, אצלנו הכנסת. בדרך כלל מפלגה היא שצומחת מתנועה ולא להפך.מבחינה זאת המחאה, כפי שבאה לידי ביטוי היא "תנועה". אומנם לא מאורגנת ואין לה צמרת אידיאית, אבל היא תנועה משמעות המילולית שלה. היא גרמה לתזוזה בציבור הישראלי.
יש שרואים את בחירתה של
שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה כמי שבעצם בישרה את המהפך החברתי. יש בזה משהו, אך משהו בלבד. היו כאן כוחות צנטריפוגליים לגמרי מחוץ למעגל עשייתה של יחימוביץ' כחברת הכנסת בתחומי החברה והרווחה. ובסוגיה זאת חשוב מאוד לציין את המערכה שניהל המגזין דה-מרקר ובראשונה עורכו הראשי,
גיא רולניק. דה-מרקר אינו תנועה אבל ההגינות מחייבת לציין את חלקו של מגזין חשוב זה שמיקד את הנושא ואחר כך נתן ברוח הגבית החזקה לכוחות שהתעוררו. דור אוהלי רוטשילד הוא כיום גוף קוראים קנאי של דה-מרקר. ואשר להיבחרה של יחימוביץ' לראשות העבודה, זה בבחינת אפקט אותה "חממה", או כמשהו בשולי הצונאמי החברתי, בכנפי אותו אירוע שפקד את
הארץ. צעירי האוהלים שהתפקדו למפלגת העבודה נתנו לה את קולם והם סחבו איתם עוד כוחות כמו אלה של הקיבוצים, כלומר וותיקי התנועה. היה כאן משהו שהוא צרוף של המחאה ובצדה רמז שהדור הצעיר ולא הצעיר רוצים משהו חדש.ומשהו חדש אלה לא המועמדים שהתחרו בשלי יחימוביץ'.
מקומה של תנועת המחאה במסגרות קיימות
הדעת נותנת, אף כי לא תמיד היא מתממשת, שמקומם של תנועות המחאה הוא בצד השמאלי של המתרס הפוליטי. נקרא לו האגף הסוציאל דמוקרטי. אגף זה כולל את מר"ץ ואת תנועת העבודה בקרב קהל הבוחרים היהודי. ספק אם נוכח הערבוביה הפוליטית חברתית במפלגת קדימה זאת יכולה להיות נקודת משיכה לאותם המונים שהשתתפו בהפגנות או הזדהו ומזדהים אתם. בכול מקרה גם מהפכה כחול לבן, שאין עמה מהומות ושפיכות דמים, לא יכולה ואסור לה לפעול על-פי רוח איזה קונצנזוס ציבורי. כאשר הכול מסכימים על הכול זאת היא מי מדמנה. אין ספק כי במקרה שחלקים חשובים בתנועת המחאה יבחרו את צד הסוציאל דמוקרטי במפה הפוליטית, ינשרו ממנה חוגים ימניים ואפשר שמעט הדתיים שהוו חלק ממנה.
סקר הארץ שלפיו אותו ימין שיושב בשלטון ואחראי למחדלים או להעדר מאמץ לחיסולם, מהווה עדיין הרוב, היא בשורה רעה. מבחינה לאומית זה מראה שסירבנו ללמוד היסטוריה, שאנו עדיין תקועים באותה אמונת שווא שאנו מעצמה עולמית, ובניגוד למעצמות אחרות, יכולה לצפצף על העולם, וכי הגאווה הלאומית בהשגחת הקב"ה תציל אותנו מכול צרה. פוליטית היא אינדיקאטור כי אסור לתנועת המחאה לסמוך על כול מי שעמד מאחוריה והכוונה לגורמים הלאומיים והדתיים. לכך אתייחס בהמשך. אשר לתנועת מר"ץ כפי שהיא כיום, היא לא יכולה להוות כוח משיכה רציני לאותם כוחות. נותרה מפלגת עבדוה בהנהגת כוח רענן בדמותה של שלי יחימוביץ'.
חברת הכנסת יחימוביץ' מצטיירת בתקשורת כאיזו
גולדה מאיר עכשווית. לא גולדה בהשקפת עולמה, אלא ביכולת ההנהגה. וגולדה, מי שזוכר, נחשבה כ"גבר היחיד" בממשלתה. כדי לעשות צדק היסטורי, הכינוי הזה יותר משאמור היה להחמיא לראש הממשלה גולדה מאיר, היה מכוון בעיקר לשרים הכנועים בממשלתה. גולדה מאיר, לאלה שהכירו אותה מקרוב, לא הייתה "גבר". היא הייתה אישה בכול רמ"ח ושס"א, עם הטוב והרע, הקנאה, השנאה, החמלה והרגש. היא הייתה רגשנית מאוד. נכון שהיא הייתה עשויה מחומרים קשיחים, והחינוך שקבלה במילווקי באמריקה לשם הגיעה בגיל 8, לא פגע בהשפעה מן הלהט הסוציאליסטי של האחות שיינה שהביאה איתה מקייב מולדתה. וכמי שראה אותו לעתים תכופות בעת מלחמת יום הכיפורים יכול היה להתרשם שבהשוואה לגברים בממשלתה, כולל שר הביטחון המאצ'ואיסטי, משה דיין, שנשא בתיקו את "נשק יום הדין", היא הייתה עמוד של עוצמה.
אחד ההבדלים בין שֶלי לבין גולדה, ויש רבים מאוד, הוא לא רק הגיל והבשורה, אלא דרך הבחירה. גולדה נבחרה, על-פי מסורת הירושה במפא"י, לאחר שלוי אשכול מת, וספיר לא רצה להיות ראש הממשלה. היא הייתה בתור. שלי נבחרה ראשית כול בשל הקבלות כפוליטיקאית צעירה, שנונה וחרוצה, שמהר מאוד טיפסה במעלה הפופולריות. שנית, לאחר שהציגה מועמדותה לראשות העבודה היא ארגנה סביבה מנגנון ומעגלי תומכים, שנתנו לה את מירב הקולות היחסיים בסיבוב הראשון והנחילו לה ניצחון בסיבוב השני. לעומת זאת התמיכה שלה זכתה מיו"ר ההסתדרות עופר עיני, לא הטיבה אתה. להערכתי גם לא מעשית, אך בעיקר לא תדמיתית. עופר עיני התגלה כמנהיג ציני בראשית המאבק על הצדק החברתי. רק אחרי שזה קבל תנופה הוא נאלץ לתמוך בו פומבית. הוא נחשב כתומך בוועדים הגדולים שלא נמנים עם המקופחים בחברה, אלא להפך, עם בעלי המשכורות הגדולות ועם יכולות לסגור שיברים. חשמל, נמלים, מים וכיו"ב. הוא כיום חלק מן הממסד הרקוב. שום איומים בשביתה על קיפוח עובדי קבלנים, לא הסירו ממנו כתם זה.
גולדה מאיר, עוד בטרם נבחרה, עמד לרשותה מנגנון מפלגתי והסתדרותי אדיר. יחד עם זאת היא הייתה מספיק נבונה כדי לדאוג למשמר פרטוריאני שיתמוך בה, ומשמר זה נמנה בעיקר עם מנהגי אחדות העבודה לשעבר ובראשם ישראל גלילי. מכול מקום, היא לא הייתה סולנית. אנשי אחדות העבודה שהיו שותפיה בקואליציה זכה בתשומת לב מרבית. יחימוביץ' במעלה הקריירה שלה, הייתה סולנית. היא לא הצטיינה בסובלנות ולא במידה הדרושה של ענווָה. אם תוסיף להיות כזאת, היא אומנם תהיה ראש המפלגה, אבל של מפלגה אשר ריב ומדון שוכנים בה בהרמוניה מופלאה גם בזמנים כתיקונם. ואם היא לא תוכל להתגבר על תכונות אלה ועל המציאות המסובכת במפלגתה, המפלגה תיכשל והיא תיפול יחד איתה. היא תצטרך לעמול קשה מאוד, גם בשל אופייה שלה וגם בשל הנסיבות כדי שההבנה שהיא הגיעה עם המתחרה הראשי
עמיר פרץ תפעל ביתר שאת ככול שהבחירות מתקרבות. רק פרץ יכול לנגוס בחלקים ממצביעי הליכוד. אבל אין כול ערובה שככה זה יהיה.
לתפוס עמדות פוליטיות לצד איציק שמולי שכבר תפס
לפיכך, כמתבקש מעצתו של דניאל בנדיט כהן, על נציגי תנועת המחאה ומנהיגיה לדאוג ראשית כול שהמנהיגים המוכשרים ייכנסו לפוליטיקה. עליהם להכין את הכלים ואת הארגון למקרה שאלה לא ימצאו את המקום הראוי במפלגת קיימת כמו העבודה, או מר"ץ וזאת למטרת הקמת תנועה חדשה.ההפחדה מפני הישנות תופעת מפלגת "שינוי", אינה במקומה. המציאות השתנתה. זה לא חילופי כיסאות אלא גורם חדש נכנס לזירה וכללי המשחק השתנו. זאת הם חייבים לעשות כבר עכשיו גם כאמצעי במסגרת המשחק הפוליטי המפלגתי בארץ וגם כמטרה, למקרה שיעמדו לבדם. וכאמור, כדי שהדבק שהחזיק אותם עד כה לא יתפרק.כשם שהמתמודדים בתוך מפלגת העבודה, יחימוביץ', פרץ, הרצוג ומצנע הכינו עתודות שהלכו איתם למערכה ככה צריכה לנהוג תנועת מחאה.
אני לא מכיר מקרוב את ההנהגה של "מהפכת התודעה". השתתפתי בכול ההפגנות, אבל שם אינך יכול להצביע על אישיות מובילה. לעומת זאת, במספר הופעות שלי באחד האוהלים בשדרות רוטשילד כן שמתי לב. לדעתי צעירה שהייתה חוט השדרה של האוהל הזה וה"שכונה" יש לה כול הנתונים. כושר ביטוי מעולה ושפה רהוטה, ניתוח חד של המציאות, הופעה בוטחת והיא גם יפה. ה"חיסרון" הוא שהיא אמנית וספק אם תהיה מוכנה להקריב קריירה בראשית דרכה, למען עיסוק פוליטי בלבדי.
הסקר האחרון של
עיתון הארץ לפיו אם היו בחירות כיום העבודה בראשות שלי יחימוביץ', הייתה מורידה את קדימה ל-13 מנדטים ומעלה את "העבודה" ל-22 מנדטים היא, כפי שציינתי, בשורה לא מרנינה. הליכוד נשאר המפלגה הגדולה ביותר, והמשמעות היא שחרף העוול החברתי שחשו אנשים כלפי השלטון שמפלגה זאת עומדת בראשה, הוא עדיין נדחק מפני הגורם המדיני לאומי - או לאומני.זאת אינדיקציה מאוד ברורה, ומאוד לא מבשרת טובות. ברגע שהמוקד מוסיף להיות מדיני ביטחוני, גם אם יש לו השלכות ישירות על תחומי חברה ורווחה, כול הצועקים מקרב הימין על עוולות חברתיות לימין ישורו כאשר מדובר בנושאים כמו התנחלויות, תקציב הביטחון ושלום. הבשורה הרעה השנייה שלא זו בלבד שעבודה מכרסמת בקדימה, אלא היא פוגעת במפלגה שיכולה להיות שותפה אמיתית. אלא אם כן הברית בין פרץ ליחימוביץ' תוסיף להתקיים ולהתחזק לקראת הבחירות. אז יש סיכוי שהעבודה, כאמור, תנגוס, גם מהליכוד. "ישראל ביתנו" היא אניגמה, לכול הפחות בכול הקשור בדור שהתחנך כאן ולא על ברכי הקומוניזם או הפוטיניזם. ליברמן הוא מנהיג שיש לו מפלגה. המפלגה בָגדה בין השאר בדגל שהניפה במאבק שלה נגד הממסד הדתי שממנו סובלים בעיקר יוצאי חבר העמים בעבר.בכול מקרה "מהפכת התודעה" ומה שמתבקש ממנה לא תבוא לביטוי מלא ולא תגשים את מאווייה אלא לאחר שתשחרר אותנו מן המלתעות של הקואליציה הפלוטוקראטית-לאומנית-קלריקאלית.
הכשלים של ראש הממשלה להעביר בישיבתה הראשונה של הממשלה(לאחר הדוח) את אותן מסקנות וועדת טרכטנברג שציבור המוחים מצא שהן לוקות בחסר, מלמדת מאיזה חומר קרוצים הפוליטיקאים אשר שולטים בחיינו, ואיזו דרך ייסורים יעבור דוח טרכטנברג, שייצא חבול ומרוט. ראשית גם בשלב הראשון של הממשלה עצמה שאישרה אותו לאחר "דיל" עם "ישראל ביתנו", ושבעתיים מבית המחוקקים שלנו. העילה היא ללא ספק התייצבות כביכול מאחורי גורמי המחאה, שכאמור, מצאו בו פגמים. אבל, אם גורמי המחאה רואים בכך הישג, זה ניצחון פירוס. התנגדות זאת מקורה בצביעות, מרמה וכחש, ויסודה אך ורק באינטרסים פוליטיים מידיים. ככה למשל בכול הקשור בשר ביטחוננו,
אהוד ברק, מהפכת התודעה שווה כקליפת השום אם היא תיפגע בתקציב הביטחון המנופח. הוא גם הפעיל את הרמטכ"ל לעשות לובינג בקרב שרי הממשלה, תופעה תמוהה לעצמה. גם הדאגה של אלי ישי כביכול למעמדות הנמוכים היא דאגה לבחורי שס, וכיוצא באלה. ליברמן בעל האגו המנופח רצה להוכיח לביבי, גם כן בעל אגו מנופח, מי הבעל הבית בקואליציה. המשנה לראש הממשלה,
סילבן שלום, יותר משהוא תומך ב"פריפריה" רוצה מאוד לנגוח בביבי כול אימת שישנה הזדמנות. מאוד ייתכן שזה איזה תרחיש לקראת הבחירות. ביבי אומנם מאמין שיוכל להחזיק חבילה קואליציונית שאפילו קרעי תרנגולת כשרה לא מצליחים להחזיק אותה. אבל השותפות שלו בממשלה כבר מריחים את ריח הבחירות, באוויר. ובעניין זה יש להם חוש ריח מפותח. יחד עם זאת למתנגדים לדוח טרכטנברג נוסף נשק חדש. אפילו על וועדה שהקימה הממשלה , אין כול ביטחון שמסקנותיה יתקבלו בסופו של דבר כאשר ייצאו מן הכנסת. אולם מה שחשוב יותר הוא שתתחדד התודעה כי שינוי ממשי אפשר להביא רק על-ידי מהפך פוליטי. שינוי זה חייב לשלוח לגמלאות רבים מקרב החברים של בית המחוקקים שלנו. צאתם בשלום תביא איתה שינוי פניה של הממשלה.
ועוד אלמנט חשוב. יו"ר הסתדרות הסטודנטים איציק שמולי, הוא כבר עמוק בפוליטיקה. בעצם הוא היה בה מראשית המאבק. מי שזוכר, ואני הקדשתי לכך פוסט, שמולי התנגד בתוקף למאבק הכולל, ודרש להתמקד בדיור הציבורי בלבד. הוא אמר שאם המאבק יורחב להרבה נושאים חברתיים לא יושג מאומה. אולם שמולי, בניגוד למזכיר ההסתדרות עופר עיני, שאיתו מקיים שמולי קשרים, קפץ על עגלת המערכה מייד לאחר מכן ונמנה עם המובילים אותה. עופר עיני התגלה כאופורטוניסט נחות. שמולי הוא ללא ספק מנהיג, אבל בצמרת דרוש איזון חזק כדי שהוא לא "ייסחב" מרצונו למערכת הקיימת. גם בין אחים לנשק צריך שווי משקל. ולדפני ליף עצה קטנה, זאת שניתנת לנוסעים בכביש ראשי פרוע: "אל תהי צודקת, היי חכמה". לפחות בשלב הזה. את האנרגיות צריך לשמור לקראת מערכת הבחירות, ולאו-דווקא בדוח טרכטנברג. מלחמת חורמה בדוח לא רק שלא תביא ניצחון, אלא תעצים את שמה ושמעה של הממשלה. מערכה -כן, מלחמה -לא. היא לא תביא תועלת לא מעשית ובעיקר לא פופולרית, לקראת הבחירות.
יתרה מזאת. אפשר מאוד ומהפכת התודעה חייבת לשים קץ אחת ולתמיד לטאבו על שיתוף מפלגות ערביות בקואליציה, אם לא כולם לפחות חלקם. הם לא פחות מפוצלים ומפולגים מאשר המפלגות היהודיות ולא פחות פגומות. אך יש להם זירה אחת להיאבק בה, מתן שוויון זכויות למיעוט הערבי. מאבק צודק. מכול מקום, שיתוף גומרים ערביים בקואליציה יכול להעצים את המחנה הליברלי כולו, שלא לדבר על הגברת הזיקה של האזרחים הערביים למדינה. דרוש אומץ משני הצדדים, גם בפנים, ולא רק במדיניות חוץ. המעשה האמיץ היחיד שעשה ראש ממשלת ביבי נתניהו עד כה הוא שחרור שליט, ואין להקל ראש. זאת דוגמה לאומץ בשעה שהוא גם צרוף של נסיבות. וודאי שיש בעיות, אבל הן ניתנות לפתרון. בכול מקרה תנועת המחאה חייבת להכין עתודה של מנהיגים שהם עצמם ושמותיהם יתנוססו בתקשורת בעתיד הקרוב. זאת כדי שעמדותיהם, מעשיהם והופעותיהם יזכו לתשומת לב ציבורית הרבה לפני הבחירות הכלליות. אז, הם והדגל שלהם יעמדו למשפט הבוחר. ואם הם יצליחו- הניצחון יהיה של עם ישראל. מנהיגים מארגנים מנגנון, ומנגנון דואג לארגון התנועה. ככה שיש סימביוזה מוחלטת בין הכורח לבחור את המנהיגים עכשיו לבין הקמת תנועה מאורגנת.
אם מחיר הקוטג' מקומם אותנו, מחיר איכות חיינו בארץ הזאת חייב לקומם אותנו שבעתיים. המסקנה היא אחת: פנים חדשות, מול הבוחר ובשורות חדשות. אין דרך אחרת להביא למהפך החברתי באופן יסודי מאשר סילוקה של ממשלה אומללה ומאמללת זאת. אם זה לא יקרה - הכוכב שראינו בשמי הקיץ היה מטאור בלבד.
