מצעד הגאווה. לא לכל המשפחה

מדי כמה שנים אני מגיחה מהפינה הפרוורית שלי, נכנסת לתוך עיסת הזיעה המפויחת התל אביבית ובאה לראות איך עושים דמוקרטיה. במצעד הגאווה. המצעד הזה איננו רק חגיגה של הקהילה ההומו-לסבית. עבורי, כאזרחית מדינת ישראל, הוא אמירה פוליטית פלורליסטית. הקהילה ההומו-לסבית השכילה להפוך את האישי לפוליטי לא ע"י רקיחת מזימות נדל"ניות מאחורי גב האומה או הטיית תקציבים על חשבון שכבות מעוטות יכולת ולטובת החיבור של הון (אישי) לשלטון, אלא ע"י חגיגה מתוקשרת וססגונית שאומרת: אנחנו על המפה. ואם האישי הוא פוליטי, אז אני חייבת להודות שבאופן אישי ממש סבלתי שם השנה. הגענו בהרכב משפחתי מלא וחנינו בערך שני קילומטר ממקום הקרנבל הגדול בפארק הירקון. למצעד לא הגענו - כי אין צ'אנס לשוכני פרוורים שעוד צריכים להאכיל את הילדים לפני היציאה מהבית, להתייצב באחת ברחובות תל אביב. לאחר צעדה ארוכה בשמש הקופחת ולאחר ששילמנו (10 שקלים לאבטחה) ונכנסנו, מה היה לנו שם? 1. המוזיקה. מוזיקת טראנס מהדהדת וקצבית, שהמלודיות ממנה והלאה. זה מילא. אבל זה ששמים מוזיקה שמתאימה מק-סי-מום למסיבות טראנס ביער ולסיבולת של מי שלקחו הרבה אקסטזי כדי לעמוד בהדהוד המזוויע הזה, באירוע לקהל רב-גילי הכולל גם משפחות ומבוגרים - יש שם מסר שקשה לי להתעלם ממנו: לא רוצים אותנו שם. זה לגילאי 17 עד 25, ללא ילדים. הקהילה ההומו-לסבית הפנימה היטב את זה ש"העולם שייך לצעירים". ריחמתי, מעומק ליבי, על השכונות השכנות לפארק שבניגוד אלי, לא יכולות להיכנס לאוטו ולחזור הביתה... 2. המוני מג"בניקים שחסמו את הדרך בהתקבצות החברתית ההדוקה שלהם, מתוך שעמום-גרידא ואולי תוך המתנה להסעה שתפנה אותם משם והיקשו על הנגישות לפארק. הם היו שם ללא צורך מבצעי כלשהו (שנגמר עם שוך המצעד). לידם, קבוצות שוטרים רעשניות שבחרו לחנות על מדרכות הגישה מה שגרם לי ולמשפחתי, על טפנו, לרדת לכביש. הסואן. למג"בניק שצעק לחבר שלו "ת'שמע, לירן (במלעיל דלוח), איך בדקתי אותם, בדקתי אותם בדיקה גופנית וחוטר" וגעה מצחוק בעוד כמה עשרות א/נשים, כנראה רובם מהקהילה ההומו-לסבית, עומדים וממתינים בסבלנות שהוא יואיל לסיים את המפגש החברתי שלו עם לירן ויתן להם לעבור, אני יכולה לומר מכאן: אחרי שראיתי את חבורת הליסטים שהורכבה ממך ומחבריך, יותר ברור לי היום מדוע אתם נוהגים כחיות אדם בשטחים ולמה צריך לפרק את החייל הזה מאנשיו ולהרכיבו מחדש (אם בכלל). המדינה כולה געשה על האמסטפים השנה, ומי זכר את המג"בניקים? הנה תזכורת... 3. פורנו וויברטורים. היו שם. אני הבאתי ילדים למקום הזה מתוך מחשבה שזה חלק אינטגראלי לחינוכם הפלורליסטי, להיות היכן שהפלורליזם קורה. בשנים קודמות בהן נכחנו באירוע (לא ברציפות) הייתה הצהרה. הפעם היה גם המימוש המאוד ספציפי ומיני שלה, בדוכנים ססגוניים עם ויברטורים בכל צבעי הקשת וצילומי פורנו רך (של הומואים בעיקר - נשים פחות אקסצנטריות, ובהעדר גבר שיחפיץ אותם ויעשה מהן בובות מין - הן פחות נוטות להציג את חייהן האינטימיים על גבי דוכנים בשוק). אמנם, אם פורנו עובר מול עיני ילדי אני עוצרת ומסבירה, מאמינה בחשיפה ולא בצנזורה, אולם בשום פנים ואופן אני לא מביאה באופן יזום את הילדים את השוקת. אני יכולה לומר לכן, רק, שהפרסומים שהכריזו על מצעד הגאווה השנה כעל אירוע "בסימן המשפחה", קצת פזיזים. יש לי בהחלט הרגשה שהמשפחה שלי תמעט להגיע בשנים הבאות למקום. 4. שני ילדים בפארק זה גם שני ארטיקים. בעשרים וחמישה שקלים. למי שמתקשים לחלק - 12.5 ש"ח לארטיק, שעולה במקרה הטוב, בחנויות היותר יקרות 7 שקלים לארטיק. חטא הגאווה של ה"גזלנים". המצעד הזה חשוב מאין כמותו. אבל אני לא רוצה לחשוף יותר את משפחתי לזיהומי רעש של מוזיקת הטראנס, להתבהמות המג"ביסטים, לפורנו ומוצרי סקס ולמחירים חסרי תקדים שנדרשים ממי שבוחרים להגיע עם ילדים למקום. אז בשנה הבאה אני אצפה בניצחונו של ההיגיון החברתי את כוחות החושך, בטלוויזיה. למי שיגיע מומלץ לקחת קרם הגנה - לא ממש נעים ודי מזיק לעור להימצא שם שעות בשמש הקופחת. _____________________ הכותבת היא עורכת משנה של www.haderech.co.il