מה המשותף ל
דפני ליף ול
מאיר דגן? שניהם מנסים להלחם בשלטון הנוכחי, בשיטת הממשל, באמצעי השלטון בישראל, ההולך ונהפכת לדיקטטורה ומתיימרת להיות דמוקרטיה, בעוולות השלטון מול האזרח, בהשפלת האזרחים החלשים, בכוח ההון, באי צדק חברתי ושלטוני.
דפני ליף הייתה, במה שנראה לפני שנות אור, חלוצת המחאה. זו שלא תוכננה, שלא עמד מאחוריה שום כוח, או מפלגה או הון או שלטון. שבתמימות, מתוך הצטברות של אינסוף תופעות מקוממות הנוגעות לכל אזרח שחוו היא וחבריה, החליטה למחות וסחפה אחריה מאות אלפים, גם רבים מאלה שלא יצאו לכיכר. דפנה וחבריה הטירונים וחסרי הניסיון השיגו בשביל אזרחי ישראל מעט, אבל העניקו תחושת תקווה ואמונה חדשה באפשרות לשינוי. דפני לא האמינה בוועידת טרכטנברג שעמידה פני שיתוף פעולה של הביביזם עם "רצון העם" והתכוונה רק לבלבל את האויב. האויב במקרה זה הוא האזרח המבלבל את המוח לשלטון - שלטון שאוהב את הדרך הישנה ולא ייתן יד לשינוי, להפך! אחרי טרכטנברג לא רק שהתחילו להעלות מחירים (חשמל מזון), לא רק שפתרו בעיות דיור בדרך הישנה כלומר פתרון על בסיס קואליציוני לבוחרי ש"ס, ובעיקר התחיל גל הפחדות, חקיקת חוקים חדשים בנושאים מהותיים כדי להראות מי כאן הבוס. הבוס כאן הוא לא צעירי המחאה ולא טרכטנברג!
בצער, ראו כל התמימים שהאמינו בתוצאות "מחאת הקיץ", כי הרומנטיקה של השינוי, האידיאולוגיה ה"חדשה", המחאה הבלתי כוחנית, הדיבורים על "צדק חברתי", נשמעים נהדר אבל הם לא הולכים להתקיים בבית ספרנו. שלטון לא אוהב שינוי, ההיפך. שלטון לא ייתן את ידו למהפך בחשיבה, בתקציב, בשינוי סדרי עולם המקובעים כבר 63 שנים ויושבים טוב על ממשלת הימין היציבה.
בעוד דפני וחבריה מתכננים את הצעדים הבאים (אנחנו לא יודעים מה הם יהיו, אם יהיו), מתעוררת לה מחאה חדשה שהיא וריצייה על מחאת-צדק-חברתי, מחאה ישנה שכבר דובר בה נכבדות, לא פעם, ניסו אותה ולא צלחה, תנועה חדשה לשינוי שיטת הבחירות, קרי, שינוי שיטת השלטון שהיא לדעת רבים ולדעתו של מאיר דגן ( ועמיתיו אמנון שחק ופרופ
אוריאל רייכמן) הדרך היחידה להחליף את המערכת השלטונית -מוסרית הרווחת בישראל וריבוי המפלגות המייאש, על כל תחלואיו המאוסים.
איש כועס
מאיר דגן, 66, שימש ראש המוסד בין השנים 2002-2011. בעל קריירה צבאית מפוארת, מומחה לטרור, אחד המצליחים בתפקיד יוצא הדופן של ראש המוסד הישראלי. יליד רוסיה, נחשב לאחד האנשים בעלי ניסיון מקצועי נדיר וניסיון חיים. איש בעל כוח רצון עז במיוחד בעל דעות מוצקות שמכריז מעל כל במה אפשרית שאף אחד לא יסתום לו את הפה והוא כאן, אחרי הקריירה הציבורית שלו כדי להביע את מלוא דעתו על מי שעומד בראש מדינת ישראל. בעיקר הוא מתקיף ללא הפסקה את הצמד נתניהו וברק המתרברבים לדעתו, כאילו עמדו בראש אימפריה עולמית. דעתו השלילית עליהם ועל התנהלותם עשתה לה שם בחוגים הפוליטיים כמו גם בכל בית בישראל המתעניין בגורל המדינה.
מאיר דגן הוא איש כועס ואף אחד לא מטיל ספק שהאיש יודע דבר או שניים שאנחנו לא יודעים ושכדאי להקשיב לדעותיו המוצקות בענייני ביטחון ושלטון. ברור למדי כי מר דגן לא הולך להיבלע בקריירה האזרחית החדשה שלו ולעשות לביתו. האיש רחוק מאוד משלוות הפרישה. מאיר דגן הוא לא דיפלומט ואין שום ספק למי ששמע אותו, כי הוא לא מתכוון לשתוק והודעתו על הקמת התנועה לשינוי מיידי של שיטת הבחירות בישראל היא חד-משמעית ולא למען התיאוריה היא נעשית. מי שמכיר את מאיר דגן בטוח שהאיש הכועס הולך להפעיל את האנרגיות שלו ומכיוון שמאחוריו ניסיון חיים, אשר דפני ליף הצנועה יכולה רק לקרוא עליו בספרים.
יש מקום לסברה שהתנועה לשינוי מידי וכו שהודיע עליה מאיר דגן השבוע "שאינה תנועה פוליטית", יש בכוחה להגיע למקומות שדפני וחבריה יכולים רק לחלום עליהם יחד אתנו.
אז אנחנו שסמכנו מתוך נאיביות וחסרים לאין-סוף על דפני ליף הנלהבת והבלתי מתיימרת, שמחים לחבק את מאיר דגן, איש כועס ומאוד לא חלש לקראת הזינוק שלו לריצת המרתון לשינוי שיטת הבחירות ושיטת השלטון. בטוח שגם הצמד ביבי ברק מתעניינים קצת במרוץ המרתון החשוב הזה.
