ואצלאב האוול ראה סיעה של מלאכי מוות מקיפים את מיטתו בלילה. לא לילה אחד, אמר, ראה אותם, לילות הרבה, ובקרים הרבה קם וסיפר לרעייתו על המפגשים הקפואים האלה עם סוכני הקץ העיקשים, עד שיום אחד, לא קם עוד ולא סיפר דבר, והדומיה המנצחת תמיד מלכה בחדריו. הוא לא היה מלך פילוסוף. אני רואה אותו וקלסתרו כחול, ומלבושיו כחולים, ומבטו מחייך או אולי אף צוחק כחול. שום דבר מאפלטון. הכל פיקסו. לא תזה פילוסופית מסודרת המביאה למדינה משנה סדורה של הוגה דעות שהפך את הגיגיו לסעיפי מעשה. פבלו האוול. פיוט של עולם בו הכל עומד על ראשו מחובר לקולבים נסתרים עליהם תלוי אי הסדר הנהדר של בריאה הנבראת כל רגע מחדש על-פי חוקים השואלים אסמכתאות רק מן היצירה עצמה.
אני רואה אותו רכוב על קורקינט-קטנוע של זאטוטי פראג, נוסע מחדר לחדר ומאולם לאולם בארמון השומם ממושלים, לבוש בלואי סחבות של יחפן, סיגריה שלעולם לא כבתה בין אצבעות ידיו, כשבחוץ שואגים הצ'כים המשוחררים "האוול לארמון, האוול לארמון", ושומע אותו צוחק צחוק מתגלגל, "נו אז מה, ארמון, הנה ארמון, והנה האוול, ביג דיל..."!
ב 29 בדצמבר 1989 בחר בו פרלמנט מהפכת הקטיפה להיות נשיאה של המדינה שפחדה במשך למעלה מעשרים שנה מן הדיאלוגים השנונים שלו וכלאה אותו למעלה מחמישים חודשים בתאי הכפור של בתי הכלא הקודרים שלה. עולם הפלדה ושלשלאות הטנקים הרומסים קרס. העוצמה הדורסנית של שלטון שעשה את האידיאולוגיות לעטיפות ראווה לפצצות בהן המתין המוות להתפוצץ על כל מה שאיננו כנוע בנפש ובחומר לשליט שהביס אפילו את האלוהים, נתאיידה כאילו לבה רותחת הובערה באורח פלאי תחתיה. גדרות תיל מחושמל נקרעו. כלבי שמירה משונני לוע שוחררו והצטרפו אל להקות זאבים שורדניים ביערות מודחים. החירות השתוללה על החומות שקרסו. בני האדם הקטנים והאנושיים בלי בושה הקיפו את העולם המשתאה שלא ידע עוד אם הוא עדיין נע במסלול סביב לחמה כתמול שלשום והמליכו משוררים על הארץ.
נשיאים אגדות
הם לא ידעו למשול הטרובדורים האלה. לא ציפו מהם לדעת למשול. ציפו מהם להיות המראה ממנה ניבט העולם חמור הסבר המחפש בה את דיוקנו כמצחיק עד מוות. אילו יכלו, היו ממליכים את החייל האמיץ שווייק. אבל ירוסלב האשק אביו מולידו,העדיף להעניק לו חיי נצח בספר וחסך ממנו את ההתנשאות בארמון בו אורבת היוהרה והפסוודו 'כאילו' למי שבוחר כנכפה לאמץ לעצמו גורל של מנהיג. ההערצה לקנייני הצניעות, וחוש המידה, והאירוניה, וההומור, הכניסו את ואצלאב האוול לארמון הנשיאות של הדמוקרטיה הצ'כית שקמה לתחייה. אבל כיוון שהאיש הזה לא איבד את כל אלה ובעיקר לא את חוש ההומור, הוציאו עליו הפוליטיקאים ודובריהם כנראה, כי למי אין דובר או דוברים, קול, כי הוא יותר ממשל משלים ממושל, לא בשל, כושל. בכך הכריזו על שובה של ממשלת העובדות הקשוחות והמדידות במשאלי דעת קהל למאה העשרים ואחת.
אין היום מקום בעולמנו לנשיאים אגדות. ראשי המדינות האוחזים בהגה השלטון הם אנשים רלוונטיים. כולם. מאוד רלוונטיים. זה כוחם. הם מביטים על בוחריהם דרך פתרונות המופיעים על צגי מחשביהם. על המחשבים האלה אין מקום לשאלות אין מקום לספיקות, אין מקום להרפתקאות שחלומות מביאים איתם מלילות הרי יצירה לבקרים של ריאליטי מעוגן רייטינג. בקולקציה של פסלי השעווה של מאדאם טוסו היושבים כל אחד ואחת חיים ונושמים, פלאי פלאים, על כס השלטון במדינותיהם, אין פריטים דמויי ואצלאב האוול עוד. הוא מת. הוא מת עוד בטרם ימות. הוא לא היה מתאים עוד. הוא לא היה יכול לחיות בצל הדראמות הצונאמיות של כלכלות הפושטות רגליהן מיבשת ליבשת ומארץ לארץ, הוא לא היה מאמין בהצהרות המרגיעות שהוא היה נאלץ להנפיק בפרוזה מעורפלת בדיוק מתמטי, הוא לא היה מסתדר עם הפרגמטיזם הדמגוגי על פיו הופך הדם הנשפך בלוב אדום יותר מאשר הדם הנשפך בסוריה, והחירות של האדם באשר הוא אדם לנושא שיש להתייחס אליו על-פי חוקי היחסות הבין גזעיים או הבין אתניים או הבינלאומיים. הוא לא היה איש האמונה הדתית הנועלת את עצמה מאחורי דלתותיה היא. הוא כיבד את אנשי הדתות כולן ולא יכול היה לשרוד בעידן בו הפונדמנטליזם ניכנס לדור בהרבה מדי מסגדים, ובהרבה מדי צ'אפלס, ובהרבה מדי בתי כנסת ומחליף בשקידה חסרת מעצורים את הדווקנות האידיאולוגית בדווקנות דתית, ולא יכול היה לסלוח לפורקי עול המוזגים שמן טוב לכדיהם של אלופי כפיית העול על הזולת כדי שאלה ימשחו אותם עוד יום, עוד יומיים, עוד שנה, עוד קדנציה למלכות. הלך מאיתנו איש שלא היה שייך עוד.
אהבנו אותו כאן. בימים שגם אנחנו היינו מאמינים בבשורת האונים של אמיתות שהיו רפות מדי מכדי להלוך חמושות בשדרות ערינו, היה האוול גיבור גם בתוכנו. כך קיבלנו אותו כשביקר כאן ראשונה כנשיאה של צ'כיה, הקרבן הראשון של הנורא במדכאים, הבשורה הגדולה של "שיר שחלמתי על פראג", המופת הדמוקראטי של תומאס גאריק מאסאריק והיגון האוניוורסאלי של פרנץ קפקא, הסמל של העבד שארג לעצמו את כתונת הפסים של החופש. עכשיו איננו. אנחנו עודנו כאן. הניזכור אותו? הנוכל?
