אנו רוצים תעשיינים בכנסת, אנו רוצים בה גם פרופסורים, אנשי חברה, אנשי מדע, פקידים בכירים לשעבר, ועמך, סתם עמך. אבל באמת לא היינו רוצים לראות את מבחנו של חבר כנסת באירוע טרגי שהשתתף בו, מאונס. איתרע מזלו וקרוב משפחה שלו נחטף על-ידי האויב. במקרה של נועם שליט, העניין הסתיים ב"HAPPY END" ולסיפור של קרנית גולדווסר היה סוף עצוב וטראגי.
האנשים האלה הגיעו למרכז התודעה בזכות הזכות המוקנית לכל אדם בישראל לראות את קרוביו השבויים מוחזרים אליו, בין אם על הרגליים ובין אם לאו. הם הגיעו למרכז התודעה וסחפו את הציבור ללחוץ על הממשל לשלם מחיר ענק תמורת קיום זכותם, אך מרגע שהציבור שילם, שני הצדדים סיימו את מלאכתם, ועל שני הצדדים לסגת לאחור, ללקק את הפצעים, וודאי לא לחזור לזירה הציבורית על-מנת לחפש שם שלטון.
האנשים האלה, במאבקם הבלתי נלאה ובמסירותם ללא גבול ליקיריהם, הפכו לסמל, ועם סמל לא הולכים למכולת, סמל לא הופך להיות חבר כנסת. וגם אם הם ראויים וגם אם הם משכמם ומעלה, שיתנדבו, שיעסקו במיליון עיסוקים למען הציבור, שילמדו עיוורים לקרוא ולכתוב, אך אל להם להיכנס לביצה הפוליטית.
כי מה הם אומרים לנו בעצם? אני הייתי הקורבן, מדינת ישראל פגעה בי מאוד. ואז אנו נאמר להם: נכון. אבל סגרנו, לא? שילמנו הרבה מעל ומעבר. והם יאמרו: סגרנו, אבל תנו לקטוף קצת פירות מהתהליך. יש פרסום, אנו עוברים טוב מסך, עשינו בית ספר לשלטון ופוליטיקה, שילמנו את שכר הלימוד, מדוע לא נקטוף את הפירות?
הם ודאי לא אומרים כך, אך זה מה ששומע כל אדם סביר. כנראה שהחיידק הפוליטי כל-כך אלים ומסוכן, וחודר כל עור - לא חשוב מה עוביו.
