מצדה של הגליל

נצרת ונצרת-עילית הן שתי ערים נפרדות. לכל אחת מהן יש רשות מוניציפאלית משלה, ולמרות הקרבה הגיאוגרפית והדמיון השמי, מדובר בישויות נבדלות לחלוטין זו מזו. גם גבול גיאוגרפי ברור עבר בין הערים, אך בשנים האחרונות הוא הולך ומיטשטש. נצרת הערבית היא למעשה מטרופולין במרכזו של גוש המונה עשרה כפרים, שהבולטים ביניהם הם יפיע, עילוט, משהד, ריינה וכפר-כנא. האוכלוסיה הערבית הזו מקיפה את נצרת-עילית כטבעת. כשעומדים בנקודה הגבוהה ביותר במרכזה, אפשר לראות בבירור את הבנייה הערבית המטפסת במעלה ההר. מראה לא סימפטי, למי שמאורעות אוקטובר 2000 עומדים לנגד עיניו. גם אם הבנייה הערבית המתקרבת מדאיגה את תושבי נצרת-עילית היהודים, הגידול בשיעורה של האוכלוסיה הערבית בתוך העיר מדאיג אותם יותר. על-פי הנתונים הרשמיים, 14.6 אחוזים מבין 52 אלף תושבי נצרת-עילית הם ערבים. בפועל נע שיעורם של הערבים סביב 20 אחוזים, אלא שרבים מהם רשומים כתושבי נצרת הערבית או הכפרים שבסביבה. זנו מספר שהסמיכות לריכוזי האוכלוסיה הערבית יוצרת בקרב התושבים היהודים תחושה של מיעוט הנמצא במגננה. "העיר שלנו מטופחת מאוד, עם מדשאות וחורשות. בכל השבתות, החגים והחופשות הם (הערבים) מגיעים מהכפרים, פורסים שמיכות, שמים מוזיקה בווליום גבוה וחוגגים בפארקים שברחבי העיר. וכשהם מגיעים, היהודים בורחים. "בשבת האחרונה הילדים שלי ירדו בצהריים עם חברים שלהם לפארק ליד הבית. באו ילדים ערבים בני 13 והרביצו להם. הם חזרו הביתה בוכים. המשטרה לא יכולה לעשות כלום, כי מדובר בילדים. בשעות הלילה המאוחרות יושבים צעירים ערבים עם מוזיקה בפול-ווליום, נרגילות ושתייה חריפה, מציקים לעוברים ושבים ובעיקר לבחורות יהודיות, ומשאירים את האזור מטונף". גם בית הכנסת האשכנזי המרכזי ומוזיאון השואה השוכן לצדו לא נהנו מחסינות. האורחים מהכפרים הערביים הפכו את הדשא שבמתחם לפארק עירוני, ונהגו להגיע למקום בקבוצות ולערוך קמפינג על כל המשתמע מכך – שמיכות על הקרקע, ארוחות רבות משתתפים, משחקי כדורגל. גם צואה נמצאה במקום, כנראה בהעדר שירותים. הבלוקים הסמוכים 'הסתערבו' כבר מזמן. כדוגמה לתמורות שעוברת העיר מציין זנו את חברת האוטובוסים הפרטית שמפעילה את קווי הנסיעה העירוניים. "במכרז זכתה 'עפיפי', חברה ערבית שמייבאת את האוטובוסים שלה מירדן. הם פועלים גם בשבתות ובחגי ישראל. ברוב החנויות שבמרכז המסחרי העובדים הם ערבים. מלבד זה, לקראת חג המולד אפשר לראות הרבה עצי אשוח בחצרות, והחנויות מלאות בקישוטים. אין אווירה יהודית במקום".

בניגוד לנעשה בערים מעורבות אחרות, כמו עכו ויפו, עד כה לא נרשמה הירתמות של הציבור הדתי-לאומי לאתגר שמציבה נצרת-עילית. הגרעין התורני במקום מונה שתי משפחות בלבד, אחת מהן של ראש הגרעין ומייסדו, הרב אופיר קריספיל. רק ארבע בנות שירות לאומי פעילות בעיר, ובישיבה הגבוהה לומדים שני תלמידים. מי שמנסה לחולל שינוי הוא חיים בן-שטרית, תלמיד שיעור ב' בישיבת הגולן שבחיספין. בשנה שעברה פנה בן-שטרית לרבני הישיבה והציע לערוך בעירו שבת גיבוש לשיעור. הרבנים נענו, החבר'ה הגיעו – והבינו את נחיצותה של נוכחות יהודית בולטת. "אני זוכר שהסתובבנו בשבת, והתקרבו אלינו קבוצה של צעירים ערבים", מספר יובל מורגנשטרן, שלומד עם בן-שטרית. "חיים אמר לי: 'כשהם מתקרבים אליך, תסתכל להם בעיניים ואל תוריד את הראש. אל תגלה פחד. זה חשוב מאוד'". "ארבעה בתי ספר יהודיים נסגרו בעיר בשנים האחרונות", מספר בן-שטרית. "בבתי הספר החילונים לומדים ילדים ערבים. גם בממלכתי-דתי לומדים גויים, או ילדים לאמא יהודייה ולאבא ערבי. יש כבר יוזמה להקים באחד מבתי הספר הנטושים בית ספר ערבי. אני מקווה שזה לא ייצא לפועל; החלום שלי הוא להקים במבנה ישיבה תיכונית. הציבור שלנו מקים עוד מאחז ועוד מאחז, ואנחנו שוכחים ומזניחים את הערים שהיו פעם יהודיות לכל דבר, כך ששכרנו יוצא בהפסדנו. צריך קודם כול לבסס מקום שכבר קיים, לבנות אותו בצורה איכותית, ורק אחר כך להקים נקודות התיישבות נוספות. אני נלחם עם משפחות כדי שלא יעזבו, וזה לא קל". בן-שטרית מספר שבית הוריו, השוכן באזור של וילות, מוקף בשכנים ערבים. "הם קונים וילה והופכים אותה לארמון מפואר. הרחוב שלי מתמלא במשפחות ערביות וכך קורה גם בבלוקים. יש לי עדויות של אנשים שהציעו את הבתים שלהם למכירה וקיבלו הצעה מקונה יהודי. אחר כך הגיע אליהם קונה ערבי, שאל מה מחיר הבית והציע 20 אלף שקל יותר. אני מכיר שלוש משפחות שמתוך עיקרון לא מכרו לערבים, אבל מדובר בניסיון קשה. כשמציעים כל כך הרבה כסף, קשה לסרב".

מאיפה הכסף הזה?

"שאלה טובה. בין השכנים הערבים בווילות, אחד הוא רופא והשני עורך דין. אני מניח שלא חסר להם. אבל כשאדם בא לקנות דירה בבלוק, איך הוא יכול להציע 20 אלף שקל יותר? זאת באמת שאלה. אני משתדל להסתכל על המצב בעין טובה ומתוך הרבה אמונה, כי אם לא, אפשר להתייאש מהר מאוד".

בימי שישי מפעיל בן-שטרית דוכן של 'מעייני הישועה' במרכז המסחרי, ובאמצעותו הוא מתוודע לתחושות של תושבים רבים. במשך חודש נעדר מהעיר ולא יכול היה להקים את הדוכן, וכשחזר פתחה אחת השכנות את התריס ואמרה לו: "חמוד, איפה אתה? אנחנו חודש ימים מחכים לך!" לנוכחות של יהודים דתיים, לדבריו, יש ערך מוסף. "בערים מעורבות, כל יהודי שווה זהב. כשמשפחות יהודיות רואות בחור דתי, עם כיפה על הראש, זה מרחיב את הלב. אתה מרגיש שאנשים ממש שמחים לראות אותך. יש פה צימאון גדול לזיקה יהודית. אנשים צמאים למשפחות דתיות-לאומיות שיגיעו הנה. רק אתמול כשהלכתי להסתפר, הספר אמר לי 'הלוואי שיגיעו עוד חבר'ה כמוכם לעיר'. זה השיח פה. כל הזמן". רגעים של נחת היו לו ולחבריו, כשכיפות סרוגות הציפו את העיר לרגל שמחת תורה. בן-שטרית הצליח להביא לנצרת-עילית עשרים תלמידים מהישיבה התיכונית ביישוב הזורעים, 15 מהישיבה התיכונית במצפה-יריחו ועוד 35 מחברי ההנהגה הצעירה של מפלגת 'האיחוד הלאומי', אבל גולת הכותרת הייתה ישיבת הגולן: 60 בחורים ו-17 משפחות של אברכים ורבנים - ובסך הכול 110 איש - הגיעו מחספין לנצרת-עילית. ההקפות השניות של הישיבה נחגגו באופן רשמי בעיר שבגליל. ההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי השתתפה בערב החג בתפילות ובהקפות באזור הדרומי של העיר. שרה זילברגר, חברת התנועה, מספרת שהיא וחבריה עברו בשבעה בתי כנסת בשירה ובריקודים. "היה מרגש מאוד", היא אומרת, "אנשים יצאו ורקדו אתנו. כך היה גם בבוקר". יובל מורגנשטרן מדווח על הצלחה גם בשכונות הצפוניות. "עשינו הקפות שניות מהירות ברחוב של בית הכנסת שבו התפללנו, ומשם יצאנו לסיבוב של שירה וריקודים. התגובות היו מחממות לב. כל הזמן אנשים אמרו לנו: 'אתם לא יודעים כמה חשוב שתהיו כאן. תבואו שוב!'. חבר'ה מהמקום הצטרפו אלינו, אנשים פתחו את החלונות לשמוע אותנו שרים. יכולת להרגיש כמה הנוכחות היהודית נחוצה במקום. "אני גר בפתח תקוה, ושם אני לא מרגיש את הדבק הזה שמחבר בין קבוצות שונות של אנשים רק בגלל שהם יהודים. בשמחת תורה ישבנו עם חבר'ה שאם הייתי רואה אותם בעיר שלי, הייתי חושב פעמיים אם להתקרב אליהם. בנצרת-עילית ידעתי שאם תהיה בעיה הם ייצאו להגנתנו, כי אנחנו אחים". בהקפות השניות במוצאי החג גדשו את רחבת 'כיכר הגליל' שבמרכז השכונה הצפונית קרוב ל-500 חוגגים. האירוע, שבימים אחרים היה יכול לעבור בלי הדים מיוחדים, הצריך על-רקע המתיחות בהר הבית היערכות נרחבת של כוחות הביטחון. חיילי צה"ל הקיפו את העיר כולה ונשלחו גם לצמתים המרכזיים. המעמד היה מרגש. כבר שנים שלא נרשמה בעיר נוכחות גבוהה כל כך של חובשי כיפות, ומי שמחפש המחשה לכך יכול למצוא אותה במספרן של המסעדות הכשרות – אחת בלבד. "אני רוצה מאוד להביא אוכלוסיה דתית-לאומית לעיר", אומר ראש העיר שמעון גפסו, שהשתתף גם הוא בחגיגות. "הם מלח הארץ. זו האוכלוסיה שבאמת הייתי רוצה לראות בכל נצרת-עילית".

משפחתו של גפסו עצמו הגיעה לנצרת-עילית באוקטובר 1969. לארץ הם עלו מתוניס כשהיה בן תשע, לאחר שמלך מרוקו, עמו קיים אביו קשרי מסחר, יעץ לו לעזוב את האזור. המשפחה המורחבת היגרה לצרפת, אך אמו של גפסו, בית"רית מהבית, אמרה שאם לעזוב את תוניס – אז רק לארץ ישראל. במקביל לעיסוק בפוליטיקה העירונית הספיק גפסו לעבוד עם אביגדור קהלני במפלגת 'הדרך השלישית', ובהמשך לשמש יועצו הפוליטי של עוזי לנדאו, שבו הוא רואה מודל לחיקוי. בתקופה שקדמה לגירוש מגוש קטיף, אז עבד במשרד ראש הממשלה, לא היסס להביע בקול רם התנגדות נחרצת למהלך, וננזף על-ידי אריאל שרון. בבחירות האחרונות, לאחר שכיהן שנים רבות כחבר מועצת העיר, גבר גפסו על מועמד הליכוד רונן פלוט במירוץ לראשות העירייה. "פלוט מכר לאחרונה את ביתו לערבי. כיום הוא מנכ"ל משרד ההסברה. מעניין איך הוא יסביר את הצעד הזה", מפטיר ראש העיר החדש בציניות. למרות החששות מפני העתיד, הוא מציין שבשנה האחרונה השתנתה מגמת ההגירה העירונית. "בדצמבר 2008, 80 אחוזים מהדירות שנמכרו עברו מידיים יהודיות לערביות. בחודש האחרון ירד שיעורן לשבעה אחוזים. שלוש דירות אפילו נמכרו מערבים ליהודים. דבר כזה לא היה אף פעם".

מה קרה פתאום?

"זוגות צעירים שעזבו את העיר מתחילים לחזור אליה. אני מכבד מאוד את התושבים הערבים ומקפיד לתת להם את כל השירותים המוניציפאליים הנדרשים, אבל יחד עם זאת הם צריכים להבין שנצרת-עילית היא עיר יהודית, על כל המשתמע מכך. עם הערבים שמזדהים עם מדינת ישראל אין לי בעיה", הוא מדגיש. "לאלו שמתנגדים אני אומר שנצרת-עילית היא מיקרו-קוסמוס של מדינת ישראל, והיא צריכה להיות קודם יהודית ואחר כך דמוקרטית". גורמים בעירייה ותושבים מספרים שאכן ניתן לחוש שינוי באווירה מאז התיישב גפסו על כס ראש העיר. את עמודי החשמל ברחובות המרכזיים מקשטים סמלי מגן-דוד, ודגלי ישראל נתלים בחגים. כאשר ביקשו הסוחרים לפתוח את המרכז המסחרי המקומי בראש השנה – החג נפל על סיום הרמדאן, תקופת של שופינג מוגבר מצד הציבור המוסלמי - החליט גפסו שהחנויות בעיר תישארנה סגורות, כחלק מצביונה היהודי. "עמותת עדאלה איימה ללכת לבג"ץ", הוא אומר, "אבל אני עמדתי על כך שהמרכז המסחרי לא ייפתח בשבת. אמרתי להם שאשמח מאוד להציג גם בבג"ץ את עמדתי".

עם כל הניסיונות שלך לייהד את העיר, אתה לא יכול למנוע מתושבי הכפרים הסמוכים לעבור ולגור בה.

"אני לא רוצה למנוע מערבים לקנות, אבל יש דרכים אחרות. למשל, מדינת ישראל מתכוונת לבנות בין נצרת-עילית לכפר-כנא שכונה חרדית, שיגורו בה 3,500 משפחות. זהו צעד מרתיע, כי ברור שהכוונה שלהם היא להפוך את נצרת-עילית ונצרת לעיר אחת גדולה. הדברים ישתנו. יש עלייה בילודה באוכלוסיה היהודית, כי יש יותר זוגות צעירים. 58 משפחות כבר חזרו לכאן בשנה האחרונה".

מקורביו של גפסו מספרים שכאשר קיבל לידיו את הנתונים הדמוגרפיים המראים את מגמת העלייה במספר התושבים הערבים בעירו בעשור האחרון מול ירידת מספרם של היהודים, הוא הגיב בבכי של ממש. "אני הייתי עדה לכך", אומרת אחת מעובדות לשכתו. "ראש העיר בכה בדמעות אמיתיות, ואמר שרק דבר אחד יוכל לשנות את זה: להביא יהודים במאסה גדולה. הוא מאמין שזה יעד לאומי, ולא אינטרס של תושבי העיר בלבד. זה לא פוליטיקלי-קורקט לדבר היום על ייהוד הגליל, אבל הגליל מצוי בבעיה קשה". לדברי גפסו, הוא מקבל תמיכה משרי הממשלה, שרואים חשיבות גדולה בייהוד האזור. לפני כחודשיים ביקר בנצרת-עילית השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום, ונרתם לסייע באמצעות משרדו. במפגש עם השר נכחו גם נציגים של תנועת 'מחנות העולים', שמתעתדים להביא לעיר 90 משפחות. הם ביקשו לשקם את הדירות במרכז הקליטה הנטוש כדי שיוכלו להשתכן בהן, והשר הבטיח לסייע. במפגש אחר שקיים השר שלום עם ראש ישיבות בני עקיבא הרב חיים דרוקמן וראש ישיבת בית-אל הרב זלמן מלמד, הוכרז על פתיחת מסע ציבורי שמטרתו לעודד את הציונות הדתית להתיישב גם בנגב ובגליל. לגפסו יש רעיונות רבים. הוא מוכן לקחת את אחד מבתי הספר שחדלו לפעול, ולהפוך אותו לבית ספר דתי, שישרת את האוכלוסיה שתגיע. הוא מוכן להגמיש את מסלולי ההסעות ולסדר הסעה לבית הספר במצפה-הושעיה. רק שיבואו. "יש כאלה שחושבים שהיום הציונות היא יותר סיפור של יישובים וגבעות", הוא אומר. "לי, כאזרח ישראלי, כל המדינה חשובה, וכראש העיר הזאת אני חייב לדאוג למה שקורה כאן". יום אחרי שמחת תורה מורגשת אופוריה מסוימת בקרב הפעילים המקומיים, אבל לחיים בן-שטרית, התקווה הכחולה-לבנה של התושבים הדתיים, חשוב לא לנוח על זרי הדפנה אלא לחשוב על העתיד. "אין לי ספק שיהיה קשר בין ישיבת הגולן ונצרת-עילית. אני חושב שיהיו עוד אירועים, ולא אתפלא אם הישיבה תקים בעיר גרעין". גפסו מצדו מבטיח לעזור. "אעשה כל מה שאוכל במסגרת החוק. יש גורמים רבים שרוצים לסייע, ואני מתכוון לקשר בינם לבין כל ישיבה שתקים פה גרעין. החלום של זה להקים פה ישיבה של הציונות הדתית. זה הדבר שהכי חשוב לי לעשות בנצרת-עילית. היום הגליל הוא הדבר הכי חשוב, ונצרת היא סמל, מצדה של הגליל. אם היא תיפול, כל הגליל ייפול".