פרופ' שלמה אהרונסון, הידוע בעולם בהתמחותו בסוגיית הגרעין במזה"ת, פרסם לא מכבר את ספרו "היטלר, בעלות הברית והיהודים", שאחד מפרקיו החשובים מוקדש לסוגייה של הפצצת תעשיית המוות באושוויץ.
אין בכוונתי לקלקל את קריאתו של ספר מרתק, חשוב ומומלץ זה. אך אציין כי מובאים בו מסמכים (חלקם לראשונה), ומצוטטים בו אישים שתיחקר אהרונסון בהקשר להיתכנות ההפצצה, כדוגמת הקולונל בחיל האוויר המלכותי סולי צוקרמן, אוויראי יהודי שיזם ודחף (למרות קיבעונות והתנגדויות) הפצצה של צומתי מסילות-ברזל בצרפת, שדרכן הזרימו הגרמנים תגבורות להדיפת כוחות הפלישה בנורמנדי (ואולי בכך הציל אותה מכיליון). אהרונסון ראיין גם את ושר התעשיה (ועבודות הכפייה) הנאצי אלברט שפאר.
מאותם מסמכים וגילויים בספרו עולה כי הרטוריקה השכיחה ביותר בהקשר זה מתחלקת לטיעונים משני סוגים עיקריים: האחד מתמקד ברמה הטקטית: קושי לפגוע במטרה ולהשביתה, כמו גם אפשרות השמשתה מחדש. השני מתמקד בתוצאה אפשרית של התלכדות עמו של הצורר סביב מנהיגו ותגובת זעם ונקם. לדוגמה, תרחיש של התפרצות זעם אופיינית של הפיהרר עם היוודע הפצצת אושוויץ ודרישה לחיסול כל היהודים לאלתר.
אומנם הבטחתי לא לקלקל את חווית הקריאה בספר מומלץ זה, אך עם זאת אציג כאן כמה הרהורים וניתוח משלי בשולי טיעונים אלה. ולסקרנים לדעת את דעתו של אהרונסון בנדון, ארמוז כי נימוקַי להלן אינם בגדר "עבודת תלמיד חטיבת ביניים" המסתפק בהבאת עיקרי החומר הנדון.
עובדות תחילה
אושוויץ לא הופצצה, כמו גם שאר מתקניה של תעשיית המוות, שלא הופרעו לדקה ממלאכתם על-ידי בעלות הברית (בעה"ב): ארה"ב, בריה"מ ובריטניה.
החל מ-1944 הפצצה מאיטליה הייתה קלה יחסית, מאובטחת בליווי של מטוסי קרב, מול יריב מותש ושחוק. האבידות של טייסות ההפצצה באירופה ירדו דרמטית ב-1944 לעומת שנים קודמות.
מתקני ההשמדה ומעברי רכבות בקרפטים לא נחשבו חיוניים ולא היו מוגנים באש נ"מ, בהבדל ממפעלי מסבים או תחמושת, למשל. לכן הפצצה מדויקת מאוד בגובה נמוך הייתה אפשרית ולא דרשה כוחות גדולים.
תיקון מסילת רכבת הוא אכן קל, פשוט ומהיר ("פס אחד של מתכת שמתקן פועל כפייה אחד", כדברי אלברט שפאר), אך שיקום של מעבר הרים מופצץ, מנהרה שקרסה, או גישור הרוס, הוא עניין אחר לחלוטין, הדורש מאמצים רבים, קל וחומר במלחמה, בעת מחסור, וכאשר משאבים בלאו הכי היו מתוחים עד קצה הגבול.
ניתוחו של צוקרמן את ההפצצה של צומתי רכבות בצרפת (נקודות חיוניות לנאצים ומוגנות באש כבדה, ועל כן הופצצו מגובה רב וגבו מחיר דמים) אינו רלוונטי למעברי הרכבת בהרים מהונגריה לפולין או למתקני הגז במחנה ההשמדה, אשר לא היו מוגני נ"מ.
מסמך ורבה-ווצלר, הוא "מסמך אושוויץ" - שחיברו השניים שנמלטו מאושוויץ מטעם המחתרת במחנה, ובו תיארו בפרוטרוט את מבנהו ואת ההכנות להשמדתם של 800 אלף יהודי הונגריה - כבר היה בידי בעה"ב. היו ידועים מבנה המחנה, מקומם המדויק של תאי הגז וכולי.
באמצע 1944 נפגשה משלחת הסוכנות (משה שרתוק וחיים ויצמן) עם תת שר-החוץ הבריטי (של אידן), בבקשה נוספת (מני רבות) לעשיית מעשה באשר למכונת ההשמדה, על-רקע ההכנות שנעשו באושוויץ לרצח כמיליון יהודים נוספים. אידן העביר הנחייה לשר האווירייה ארצ'יבלד סינקלייר להפציץ, בציינו את תמיכתו של וינסטון צ'רצ'יל בנושא.
בתגובה, סינקלייר לא הפציץ, אלא שלח תזכיר, המפרט את הקשיים הנסיבות והסיבות לאי-עשיית מעשה. סינקלייר ידע היטב להבחין בין "הנחיות" של צ'רצ'יל שהיו למען הפרוטוקול והכסת"ח בלבד, לבין הוראות שאוי ואבוי למי שלא יבצען. צ'רצ'יל היה ידוע ביכולתו "לעשות את המוות" לגנרלים שלו אם המרו את פיו, ממש כמו הפיהרר! במובן זה היה דמיון רב ביניהם, כמו גם בגאוניות החשיבה, וגם ברצונם המוטרף "להילחם" ולפקד על הצבא. רק המבנה הדמוקרטי של אנגליה והאיזונים והבלמים המובְנים במנגנוניה בלמו את השתוללותו של צ'רצ'יל. יחד עם זאת "הצליח" להוציא לפועל את תוכניתו הצבאית ביוון... שהאדימה את הים האגאי מגופותיהם של חיילי הוד-מלכותה שכשלו שם ושילמו על שיגיונותיו ו"עיקשותו המבצעית".
דוגמה נוספת ליכולתו של צ'רצ'יל להניע את המערכת, כשרצה בכך, היא כאשר דרש לשגר 104 מפציצים כבדים להצנחת אספקה לוורשה בספטמבר, כשהמרד למעשה כבר דוכא, כשמרבית האספקה נפלה לידי הגרמנים (מחוות שנעשתה לדעתי למראית עין, למען ספרי ההיסטוריה), הוא לא נתקל בשום קושי! רשימה ארוכה של גנרלים מודחים (שצ'רצ'יל "תלש את אוזניהם") היוותה תזכורת מתמדת לצפוי למי שממרה את רצונותיו האמיתיים.
יתר על כן, בפרק על מרד ורשה, נכתב שוב ושוב ביומניו על תסכולו האדיר נוכח התנגדות הסובייטים להנחתת מטוסים בריטיים ואמריקניים בוורשה כסיוע למרד. לעומת זאת, אין מילה או רבע מילה על "תסכולו בשל השמדת היהודים", כמו-כן אין מילה עליהם או אודות לחימתם בגטו ורשה שנה ורבע קודם.
עוזר שר המלחמה בארה"ב ג'ון ג'. מק'קלוי (McCloy) נתן הוראה לחיל האוויר האמריקני לא להפציץ את מכונת ההשמדה בתירוץ שאין מפציצים מטרות אזרחיות, בעוד שערי גרמניה (אזרחיות למדי...) הופצצו והוחרבו בשיטתיות ובמכוון, גם אם לא היה בשטחן נכס אסטרטגי או טקטי כלשהו.
יהודי ארה"ב לא ניסו לנצל את תקופת הבחירות ליצירת לחץ אפקטיבי, אולי מחשש למעמדם. אילו באמת רצו, הם לא היו חסרי השפעה. אדם כהנס מורגנטאו לא היה בחזקת מסכן ועלוב, שלדעתו אין משקל. יתר על כן, השופט העליון פליקס פרנקפורטר (שופט במינוי לכל החיים, כך שלא הייתה לו סיבה לחשוש) דחה את דבריו של איש המחתרת יאן קרסקי ואת עדותו באשר למחנות ההשמדה כבלתי אמינים! אכן דרך קלה להצדקת מחדל אי-ההפצצה.
ואילו בצד הגרמני, עובדתית, לאחר נסיגת הגרמנים מאושוויץ (או ממחנות השמדה אחרים) לא ניתנה פקודה לחסל לאלתר את כל היהודים בירייה, כפי שנעשה בראשית המלחמה בליטא ובלטביה. שיטה זו מיצתה את עצמה, ולא בכדי עברו לגז. עובדה זו מעקרת את החשש (האמיתי או המזויף) שהיווה נימוק נגד הפצצה.
גם אילו נתן הפיהרר פקודה כזו, קציני המטה למדו כבר לחיות עם הוראותיו (המלוות בשתיים-שלוש התקפות טירוף יומיות, בממוצע, עקב אי-ביצוען), ולהפריד בין העדיפויות לביצוע ובין הוראות שנועדו להשהיה ומסמוס. יתר על כן, המטה של 1944-1945 כבר הפנים את שגיאות העבר (סטלינגרד לדוגמה) ודאג "לסנן" גם את המידע שהועבר אליו, וּודאי שאת פקודותיו להזזת כוחות (בחלקם וירטואליים ותיאורטיים, היות שנשחקו מזמן וחדלו להתקיים). ישנם די והותר אזכורים לכך בספרו של שפאר וביומנים אחרים.
ראש האס.אס. הינריך הימלר החל באותה תקופה לפתח אג'נדה משלו, לרקום תוכניות על היותו "היורש", וניסה לייצר בסיס הידברות עם האמריקנים באשר ליום שאחרי (וכך גם קציני אס.אס. כדוגמת קורט בכר, אחד מעוזרי אייכמן). הימלר הופתע לגלות כי האמריקנים אינם רואים בו מנהיג, כי אם פושע שילך למשפט (בנירנברג), וכנ"ל גם הרמן גרינג ואחרים, שלא ראו עצמם פושעים, וחשו כי נעשה להם עוול בשינוי רטרואקטיבי של "כללי המשחק", בעוד שבזמן מעשה היו סימנים שהעידו על הסכמה שבשתיקה מצד בעה"ב. ישנו ביטוי ברור לכך בספרו של שפאר (בתוככי הרייך השלישי). בהקשר כזה, ההשמדה הייתה כמובן רצויה לשיטתם, אך לא בכל מחיר, ולא בגלוי לעיני כל.
גם משפחת ברנדוט השוודית לא ראתה בראשי האס.אס. פושעים בשל רצח יהודים או בולשביקים, וקיימה עימם קשרים הדוקים ואישיים לפני המלחמה, במהלכה ואחריה! על קשרי התעשיה והמסחר ידוע רק קצה הקרחון. בית המלוכה בשוודיה סבר שפעל על-פי המוסכמות.
עד כאן באשר לעובדות ומעשים שאינם ניתנים לערעור, להבדיל מרטוריקה שהיא כקצף על פני המים, לובשת צורה ופושטת צורה על-פי הנוחיות והנסיבות.
דיבורים, הכרזות ורטוריקה (חלקה לאחר מעשה)
להבדיל מהיסטוריונים, מדובר במנהיגים שהם בראש ובראשונה חיות פוליטיות, אשר עניינם בקידום אג'נדה ואינטרסים ורק אחר כך בעובדות (שנועדו לשרתם). בעולם המערבי הדמוקרטי על מנהיגים להסביר עצמם, לשכנע ולזכות בתמיכה. זהו נטל מכביד ללא ספק, שממנו פטורים אומנם מנהיגים כמו
בשאר אסד, לדוגמה...
הקורא התמים יכול להגיד "בסדר, פוליטיקאים אומנם עשויים לעגל פינות, אך מה פתאום אנשי צבא? מרובעים והגונים?".
התשובה היא כי לא בהכרח: והראייה לכך היא הז'אנר הספרותי שהתפתח בארה"ב על-ידי קציני שדה לשעבר, שבתת-הטקסט שלו ברור כי לצמרת מגיעים ה"תחמנים"...די אם נזכיר את סטיבן קונץ ("טיסת האינטרודר"), את ג'וזף הלר ("מלכוד 22") ודומיהם.
אך לא רק בסיפורת עסקינן. בוקר בהיר אחד לפני כשלוש שנים שיגר שר ההגנה רוברט גייטס את שני מפקדי חיל האוויר שלו (תת-השר האזרח והמפקד הגנרל) בבעיטה הגונה, כשגילה כי "מתחמנים" אותו בנושא של הכנסת המל"ט (מטוס ללא טייס) לחיל. גייטס לא הסתפק בכך, ולראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הוכפפו זרועות מוטסות לצבא היבשה, וזאת לאחר שנואש מן המנטליות השלטת בחיל האוויר בנושא המל"ט.
גם דוח זרועות המודיעין האמריקני משנת 2007, שנכתב במטרה לקשור את ידיו של נשיא ארה"ב בוש, ושלפיו "אירן חדלה מתוכניתה הגרעינית הצבאית", יכול להוות הוכחה הגונה, כמו גם קורס "בכתיבה יוצרת" לגדולי הסופרים...
תזכורת נוספת לכך יש במאמר
Daniel Davis: Truth Lies and Afghanistan, של דניאל דיוויס, קולונל מ"חגורת התנ"ך" של ארה"ב, שחזר משנת שירותו השנייה באפגניסטן, הלך לכומר של העיירה לקבל את ברכתו למעשהו, ויצא לתקשורת בדבר סילופי אמת ועדות שקרית של מפקד הצבא (דאז, וראש הסי.איי.אי. כיום) הגנרל דיוויד פטראוס בפני הסנאט.
וכדי שלא נשתעשע בתקוות שווא כי "רק אצל הגויים ישנם דברים כאלה", נזכיר את עצתו של הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון להצטייד בנעליים גבוהות נגד נחשים...בבואך לקרייה.
המסקנה המתבקשת היא כי יש לבחון כל מילה ומילה שאומרים מנהיגים ומפקדים בנושא רגיש כלשהו, ולנסות לזהות את האג'נדה.
אין ספק כי עם היוודע תוצאותיה של מכונת ההשמדה, איש לא רצה להיתפס כ"איש הרע" בסיפור, אם כי מעטים מאוד מקרב המנהיגים והמפקדים של צבאות בעה"ב הזילו דמעה.
להמחשת העניין אביא דוגמה מימינו אנו. אלפי פליטים נטבחים מדי יום בסומליה בקונגו ודרום סודן, במימדים שמשמעותם המצרפית איומה. לכל אחד נוח לגלגל את הבעיה לפתחם של אחרים: מדינות נאט"ו, ארה"ב, האו"ם וכולי. רצח יהודים וצוענים גרם לבעה"ב לנהוג בדיוק כפי שעושים ביחס למתרחש באפריקה מזה עשורים. האם מישהו ייתן הוראה לחיל האוויר "לעשות מעשה"? לשגר כוחות סיוע
הומניטרי מטעם ישראל?
איני סבור כי על ישראל, הנתונה בבעיות קיומיות קשות, להפעיל כוחות כאלה, והדברים נכתבים רק על-מנת להמחיש את תחושת האדישות והריחוק , שאם נרצה להיות כנים, נודה כי כולנו חשים. הדבר דומה לאי-האכפתיות שחש הציבור בצרפת כלפי אוכלוסיית הצוענים, דבר שגרם להדרתה ממשפטו של הפושע קלאוס בארבי (הקצב של ליון). וכאן אולי המקום לציין במשפט אחד, כי גם בירושלים יש אוכלוסיה צוענית, שנרדפת על-ידי הערבים, וכי מן הראוי שמישהו ירים את הכפפה בנושא כאוב זה, המהווה לא רק בעיה הומניטרית, אלא יש בכוחו לשאת פירות הסברתיים משמעותיים.
החלטתו של עוזר שר המלחמה של ארה"ב מק'קלוי לא להפציץ את אושוויץ ידועה ולא מוכחשת. אך אמירתו כאילו המניע לכך היה שפעולה נגד מתקני ההשמדה יכלה להביא לתוצאה נקמנית ונוראה בהרבה, היא נבזית ובזויה. אכפת היה לו מיהודים כקליפת השום. זוהי ציניות בהתגלמותה, כדוגמת טענה מרושעת היפותטית כי סיוע הומניטרי לפליטי אפריקה רק תהפוך אותם ליותר אטרקטיביים לפעילות אונס, התנכלות ונקמנות.
זהו המקום לציין שברמת האנטישמיות שלהם, קציני בעה"ב לא היו שונים מהקצינים הגרמניים, במיוחד באנגליה וארה"ב (שבה חלקם היו חברים או אוהדים של ארגונים כמו ה"קו-קלקס-קלאן"), ורק מבנה המשטר ומוסדותיו הפריע להם למנוע בגלוי את קידומם של יהודים בדרגות. יחד עם זאת, מספר הגנרלים היהודיים בצבא האדום עלה עשרות מונים על זה שבארה"ב ובריטניה (כאשר אין לחשוד, חלילה, ברוסים בעודף פילושמיות).
ידועה עדותו של האדמירל נימיץ, מפקד הצי האמריקני במלחמה, לטובת עמיתו הגרמני דיניץ במשפטו בנירנברג, שבה טען כי במקומו היה פועל באותה דרך בדיוק... דבריו מילטו את הפושע מחבל התלייה וזיכו אותו במאסר קל יחסית.
שפאר, שר התעשיה (ועבודות הכפייה) של הרייך, שהיה מופקד על חימוש מכונת המלחמה הנאצית, הוא רחוק מאוד מלהיות עד הגון או אובייקטיבי, ויש להיזהר מאוד מדבריו, הן בעת הראיון והן בספרו. יש לזכור כי באותה תקופה הוא בעיקר דאג לחייו שלו ולרווחתו, בתקווה לזכות בחנינה או בקיצור מאסרו. האמת ההיסטורית לא ממש עומדת בראש מעייניו. וכי מדוע שיגיד דברים שיסתרו את דברי מושלה הצבאי של גרמניה, אותו מק'קלוי?
מק'קלוי, כמושל גרמניה, קיצר את מאסרם של רבים מפושעי האס.אס. והרייך השלישי. הוא גם סייע למלט מגרמניה את קצין הגסטפו קלאוס בארבי, שהיה מבוקש בצרפת, בעלת ברית חשובה בהרבה מן היהודים... אומנם הנימוק של אנשי הביון האמריקנים לכך היה כי שירותי הביון הצרפתיים נחדרו על-ידי הסובייטים, וכי הסגרתו לידיהם הייתה מפילה רשתות ריגול גרמניות אנטי-קומוניסטיות. אך ברור כי אילו רק רצו, יכלו לשפוט אותו על
פשעי מלחמה בצרפת גם ללא הסגרה, בדיוק כפי שנשפטו אחרים במשפטי נירנברג.
האם כל הדיון הארוך הזה עשוי וצריך לגרום לנו למחשבה נוספת באשר להתנהלות המעצמות ככלל ובעלות הברית בפרט? יחליטו הקוראים כאשר ימצאו לנכון, אך לא נשחרר אותם בטרם ננעץ את המסמר האחרון.
(אי) הפצצת אושוויץ כאיתות לצמרת הנאצית
מתוך ספרו המרתק של ההיסטוריון פרופ' ברנרד וסרשטיין ראוי לצטט את דבריהם של ויצמן ושרתוק לתת-שר החוץ הבריטי ביולי 1944, כפי שהם מובאים במזכר שרשם שר החוץ אידן לראש הממשלה צ'רצ'יל.
עלינו להניח כי בפגישה כה הרת גורל לעם היהודי, אין מדובר בדברים מאולתרים או בהתפרצות ספונטנית, אלא נימוקים מוסכמים שעליהם הוחלט לאחר אינספור דיוני הכנה במוסדות היהודיים בארץ ובעולם.
הגם ששרתוק היה סקפטי באשר לאפקטיביות של הפצצות שכאלה, הוא טען כי "המטרה העיקרית של ההפצצה צריכה להיות השפעתה המוסרית מרחיקת הלכת ורבת הצדדים:
"ראשית, משמע הדבר יהיה שבעלות הברית אסרו מלחמה ישירה על השמדת קורבנות הדיכוי הנאצי - היום יהודים, ומחר פולנים, צ'כים, או כל אומה אחרת, העלולה ליפול קורבן לרצח המוני בעת נסיגת הגרמנים והתמוטטותם.
"שנית, הדבר יעיד על הכזב שבהודעות החוזרות של הדוברים הנאצים, כי לאמיתו של דבר אין בעלות הברית בלתי מרוצות ממה שעושים הנאצים, כדי לשחרר את אירופה מיהודים.
"שלישית, יעזור הדבר בהרבה כדי לפזר את אי-האמון, השורר עדיין בקרב בעלות הברית, לגבי הדוחות על ההשמדה ההמונית שמבצעים הנאצים.
"רביעית, יוסיף הדבר משקל לאיום בתגמול נגד הרוצחים, בהראותו שבעלות הברית מתייחסות להשמדת היהודים במידה כזאת של כובד ראש, עד שהן מוכנות להקצות למבצע שכזה מטוסים, ובדרך זו יגבר גורם ההרתעה.
"ולבסוף, הדבר ישכנע חוגים רבים בגרמניה, המקווים עדיין לרחמי בעלות הברית, כי הן כנות בגינוין את רצח היהודים, וייתכן כי התוצאה תהיה לחץ פנימי נגד המשך הרדיפות.
"הדוח הראשון כי חיל-האוויר המלכותי או האמריקני, הפציץ את מחנות המוות בשלזיה העילית, עשוי להיות בעל ערך הפגנתי רב בכל המגמות האלה". ( Eden to Churchill (draft) 6 July 1944 PRO FO 371/42809/132 ).
התגובה הראשונית להצעה, בפגישה ב-6 ביולי, הייתה כי אפשרות ההפצצות כבר נידונה ונדחתה, אולם לנוכח הרצח האיום באושוויץ היא תיבדק מחדש. ואז החלה השתלשלות מסוימת שניתן לכנותה תרגיל העברת "תפוח אדמה לוהט" (ר' לעיל "תרגיל סינקלייר" ) על כל משמעויותיו.
אך יש לקרוא את דברי שרתוק-ויצמן גם על דרך השלילה, כלומר מהי המשמעות של אי-הפעולה בהקשר לכל אחת מהנמקותיהם הנ"ל בעד עשייתה.
המרומז והמשתמע אינו יכול להיאמר בצורה בוטה יותר, שמסקנתה: בעלות הברית מצפצפות ומסכימות בשתיקה, אלא אם כן יעשו מעשה. הן לא עשו מעשה, כידוע לכולנו. הן פשוט לא נקפו אצבע. לא בכדי אמר הנשיא
ביל קלינטון כי בעה"ב שותפות לפשע.
אני מודה שבעצמי נדהמתי מעוצמת המסקנות כאשר קראתי "על דרך השלילה" את דברי שרתוק-ויצמן. כאן המקום לציין כי מדובר בשני ג'נטלמנים (האחד מדען והשני מדינאי על תקן "יונה צחורה") שהיו אנשי פשרה מטבעם, ששפת דיבורם הרכה ואפילו הססנית בדרך כלל, בשום פנים אינה יכולה לרמז על כתב אישום כה חריף גלוי ובוטה, כפי שמשתמע מכאן.
האם בכל האמור לעיל יש משהו המזכיר מצבים ואישים רלוונטיים לימינו? ישפטו הקוראים ויחליטו.
