השביתה הצודקת ב
רכבת ישראל המחישה לנו שההפליה העדתית עדיין כאן, ושמוסדות המדינה ובראשם האוצר, עושים דה-לגיטימציה לחלקים בציבור על-ידי כך שהם מציגים את הציבור הזה כנחות ונבער. הממשלה הכריזה מלחמה כללית ומתוכננת כנגד כל ארגוני העובדים, כאשר זכורים לנו המאבקים של הרופאים, הפרקליטים, האחיות והעובדים הסוציאליים, שנלחמו נגד ההפרטה ונלחמו על הזכויות הבסיסיות שלהם. מאבקים אלה גררו שביתות ארוכות, עיצומים ופגיעה קשה בשירותים שמקבל האזרח, אבל הציבור תמך בשביתות האלה ונהג בסבלנות כלפי השובתים. אף איש ציבור לא העז אז לקרוא לרופאים או לפרקליטים ששבתו ארסים ומאפיונרים, ואף אחד גם לא חשב שאנשים אלה הם "אהבלים".
במאבק נגד עובדי הרכבת, האוצר ושליחיו בהנהלת הרכבת עברו קו אדום כאשר השתמשו באמירות גזעניות כדי לפגוע במאבק שהוא לא פחות צודק ממאבקם של העובדים האחרים, והציגו את עובדי הרכבת כעבריינים ומאפיונרים, כשהם מדביקים להם כינויים כמו "ארסים" ו"פרחות".
שוב חוזר הדימוי של הצ'חצ'חים
ההתבטאויות האלה נגד וועד העובדים של הרכבת מזכירים לנו את ההתבטאות האומללה של האומן
דודו טופז שקרא לציבור שלם צ'חצ'חים - אמירה שביטאה את ההפליה של הממסד כלפי ציבור גדול בישראל. צריך לשים לב שהדימוי שהאוצר מנסה לתת למנהלי וועד הרכבת היום הוא אותו "דימוי של צ'חצ'חים", כאשר בתקשורת נעשה שימוש שכיח במילים מאפיונרים, ארסים, פרחות ודימויים נחותים אחרים, שאמורים להציג את ראשי וועד העובדים כאנשים נכשלים ונבערים. קל מאוד עבור האוצר להציג כך את עובדי הרכבת, כי עובדי הרכבת הם לא משכילים כמו רופאים או פרקליטים, או כמו האחיות שנטשו השבוע את בתי החולים.
עובדי הרכבת והוועד שלהם הם חלשים והם לא מהמעמד חברתי גבוהה, אבל גם אם אפשר להתווכח על הסגנון של המאבק, עדיין הציבור צריך לתמוך במאבק של העובדים האלה ולחזק את הוועדים שמגנים עליהם כי המאבק שלהם הוא חלק מהמאבק של כולנו על חברה צודקת יותר.
חלק ממדיניוות האוצר להכריז מלחמה על וועדי העובדים
הציבור חייב להתעלם מהפרופגנדה העדתית של האוצר והנהלת הרכבת ולהתייחס לבעיה ברכבת ישראל לגופו של עניין, כשהדגש הוא על הסיבות שהובילו לשביתה. המאבק ברכבת הוא רק חלק מהמדיניות של משרד האוצר שהכריז מלחמה כוללת על וועדי העובדים, כאשר ניתן לראות שכבר תקופה ארוכה מנסה האוצר בכוחניות לפרק את הוועדים האלה. באמצעות מדיניות של ייבוש תקציבים, פגיעה בתקנים, ואיומים על עובדי ציבור, מנסה האוצר לכפות על כל המגזר הציבורי הפרטה שבסופו תהפוך את כולנו לעובדי קבלן. המאבק של עובדי הרכבת הוא אותו מאבק של מערכת הבריאות המופרטת, אותו מאבק של הפרקליטות המופרטת, אותו אבק של המורים ואותו מאבק של שירותי הכבאות- הוא המאבק שלנו על הזכות להתפרנס בכבוד ולזכות בביטוח תעסוקתי.
הסירוב לחדש את פעילות הרכבת - מעשה של ייאוש
מנהלי הרכבת ועובדי האוצר, שיוצאים לשוק הפרטי לאחר מספר שנים בתפקידם, מרוויחים משכורות עתק ותנאי עבודה מופלגים, אבל לא אכפת להם ש"הצ'חצ'חים" ברכבת או בבתי החולים, יתפרנסו בקושי ויקבלו משכורת ותנאי עבודה מחפירים של עובד קבלן. אנשי האוצר, כמו
אורי יוגב, יו"ר רכבת ישראל, לא מסתירים את המטרות שלהם כאשר הם מתבטאים בצורה חריפה כנגד המגזר הציבורי "הבזבזני", ואומרים באופן ברור שהמטרה שלהם היא לפרק את וועדי העובדים כדי להפריט את המערכות הציבוריות.
ראשי הוועד של עובדי הרכבת הם לא פרופסורים והם פגעו עוד יותר בדימוי שלהם, כאשר נהגו בגסות עברו על החוק וסירבו לחדש את פעילות הרכבת, אבל צריך לזכור שהמעשה הזה הוא מעשה של ייאוש שנובע מהמדיניות הדורסנית של האוצר. בשנות ה-70 הפנתרים השחורים יצאו למרי אזרחי בגלל אפליה שעלולה הייתה לפרק את החברה הישראלית ודחקה ציבור שלם לפינה, היום המרי האזרחי הזה עשוי להתרחש שוב, כי המדינה דוחקת את העובדים הציבוריים ואת החברה הישראלית לאותה פינה, שבה התקווה היחידה היא מאבק.
