לא צריך להיות ציני כדי להצביע על כך שרצח, המוני ככול שיהיה, תלוי במי שמבצע אותו ובאלה נסיבות פוליטיות. מורטוגרפיה כמו פורנוגרפיה קשורה בגיאוגרפיה. שערו בנפשכם כי משטר האייתולות בטהרן טובח רק במקצת ממספר ההרוגים בסוריה, איזו מהומת אלוהים הייתה קמה. רוסיה וסין היו מן הסתם מטילות ויטו על כול החלטה אופרטיבית במועצת הביטחון, אבל העולם כולו היה מזדעק. בראש וראשונה צדיקי ירושלים. מדוע זה לא קורה כאשר אסד והקלגסים שלו, בעזרה עקיפה של אירן והחיזבאללה, טובחים באלפים אזרחים, גברים, נשים, וטף חפים מפשע. זאת שאלה רטורית שיש עליה מענה.
אילו נשאלו היום שרותי המודיעין של המערב, כחכמה שלאחר מעשה, אם מן התבונה היה שלא להסתפק בהענשת עירק בשליטת סדאם, אלא לחסל את השליט ואת השיטה - אני משוכנע כמעט שהתשובה הייתה שלילית. להכות בו- כן, להביס אותו - לא. כי עם נפילת סאדם חישוק המערכת נפל. וזאת התפרקה בצורה כאוטית. זה אמור במידה רבה לא בשאלה היפותטית אלא מעשית האם ראוי לתמוך בתסיסה ברוסיה, או בסין. התשובה של שרותי המודיעין וגם של מנהיגים אחראיים תהיה - "בשום אופן לא". הסיבה היא שלא נוגעים בקן צרעות, שכן כול פגיעה בהן תגרום לנחיל להתעופף לכול רוחות השמיים, והעקיצה שלהם תעורר זעזועים טקטוניים בעולם כולו.
אין שום סיכוי כי בעתיד הנראה לעין סין או רוסיה תהפכנה למדינות דמוקרטיות. הן לעולם לא היו והן ככול הנראה לא תהיינה בעתיד הנראה לעין. למצער ניתן לקוות כי השילוב של כלכלה גלובאלית ואינטרנט גלובליים ימתנו את הרודנות במדינות אלה. פוטין וחבורתו, כמו הצמרת הסינית, הם לא מנהיגים נאורים. הם מנהיגים פרגמטיים, והעולם לומד לחיות עם מציאות זאת. הסינים כבר עכשיו נכנסו לפאניקה בגלל האינטרנט. הם יפתרו את הבעיה בדרכים שלהם כשם שהקרמלין יפתור את הבעיות בדרכים שלו. ובלי להודות בכך, המערב מעוניין בשקט גלובלי, יחסי כול שיהיה.
ואם צריך היה תזכורת בעניין סוריה, שגרירת ארה"ב באו"ם סוזן רייס התייחסה לאפשרות של התערבות צבאית בינלאומית בסוריה, ואמרה כי כנראה לא ניתן לשחזר את הנסיבות שהביאו להתקפה הצבאית של נאט"ו בלוב. בראיון לתוכנית טלוויזיה אמרה רייס כי "שם (בלוב) האופוזיציה ביקשה התערבות צבאית בינלאומית. הליגה הערבית באה אל מועצת הביטחון של האו"ם עם בקשה רשמית לעשות את זה. היו מדינות ערב שהיו מוכנות לקחת חלק בזה. נאט"ו הייתה מוכנה. עם זאת, המצב בסוריה שונה מאוד". מה שהיא אמרה מגלה טפח ומכסה טפחיים, שכן גם בסוריה האופוזיציה מבקשת התערבות בינלאומית, כולל התערבות צבאית.
סרביה הייתה עניין שונה לחלוטין. מדינות יוגוסלביה היו אגד מלאכותי שהודבק על-ידי בעלות הברית בתום מלחמת העולם הראשונה, בדומה להמצאות אימפריאליות אחרות. שליט כמו טיטו שלט ב"אוּניָה פרסונאלית" על כול המדינות הללו ועם מותו התפרקו. לא יכול להיות משהו מלאכותי יותר מאשר סלובניה ובוסניה או סרביה באיחוד מדיני וכלכלי אחד. הטבח של הסרבים בבוסנים המוסלמים בלב אירופה, היה משהו בלתי נסבל. גם בלוב המלאכה נעשתה על-ידי העם בפועל, במלחמת אזרחים והמערב סייע. המצב הפנימי וגם הגיאופוליטי בסוריה הוא שונה. העלאווים הם מיעוט ששולט בסוריה בדיוק כמו שהסונים היו מיעוט ששלט בעירק, אבל זה החזיק בחבלים עבותים את החבילה.
ואם לא די במאורת הנחשים בדמשק, לזירה נכנס גורם חדש אך וותיק בקבלות רצח, ארגון אל-קאעדה. המנהיג, יורשו של בן-לאדן, איימן אל-זוואהירי, פרסם בראשית השבוע סרטון בו הוא קורא לאזרחים הסורים המתנגדים למשטרו של הנשיא בשאר אל-אסד להמשיך בהתנגדותם למען העצמאות והפציר בהם שלא לסמוך על המערב או על מדינות ערב, אלא לחסל את "הרוצח בן הרוצח".
יתרה מזאת, העולם, גם במערב וגם במזרח, התפכח מן ה"אביב הערבי" בכיכר תחריר. מי שניצח, בדיוק כמו בבחירות בעזה, היו האיסלאמיסטים, ולגבי כול השאר המצב הוא כאוטי, ודי בגפרור בצורת התפרצות במשחק כדורגל כדי לעורר את התבערה מחדש. אין לי ספק כי בסתר לבם רבים מן המנהיגים הדמוקרטיים במערב, יש להם מחשבה שנייה לגבי הפלת שלטון מובארק. בעצם גם במחשבה ראשונה הם תמכו בו. אומנם הם לא הפילו אותו אך סייעו בכך בתעמולה. זה בדיוק, היסטורית, מה שקרה במרד ההונגרי בשנת 1956 כאשר "קול אמריקה", ו"רדיו אירופה החופשית" עודדו את המורדים, שהאמינו כי המערב יתערב, ואז באו הטנקים הסובייטיים, ומסך הברזל שהורם לכמה ימים הורד שוב בעוצמה.
לא בלוב ולא בסרביה לא זכו המנהיגים בטיפול של "חסד", כפי שזוכה לו אסד. לא מהסינים והרוסים אלא מן המערב וממדינת ישראל. במקרה זה ה"רשעים" הרוסים והסינים עושים את מלאכתם של הצדיקים.
שתיקת הישראלים - טוב לגולן
עם השותקים, בעצם מחמירים בשתיקה, בהתחשב בתכונה הברברנית שלנו ושל מנהיגינו, נמנית ישראל. לעניות דעתי מן הראוי היה שהציבור בישראל ירים קולו, כולל המאמינים, החרדים הדתיים וכל מי שתורתו אמונתו. לקיים מה שנאמר: "בנפול אויבך אל תשמח ובכָשלו אל יָגֵל לבךָ" (משלי כ"ד י"ז). רק ביום שני השבוע נשיא המדינה ראה לנכון להשמיע את קולו. די באיחור בשביל אדם שאוהב להגיב במהירות על כל סוג של מעשים - טובים או רעים. אתמול התפרסמה ידיעה כי שר החוץ
אביגדור ליברמן מצדד בגינוי פומבי של המשטר הסורי, אך ראש הממשלה מתנגד. אפשר לומר הרבה על שר החוץ שלנו, ואני אומר. אבל קשה לומר עליו שפיו ולבו לא שווים. תוכו כבורו. יש להניח כי הוא ידע שביבי יתנגד, והוא בתבונתו דאג שעמדתו תתפרסם וכמיטב הצביעות של הפוליטיקה הישראלית, הוא "יהיה עם וירגיש בלי".
ובכלל, סוגיית העוינות בין העמים היא עניין מורכב מאוד, שכן דווקא במצבים קשים של מלחמות הינו עדים לגילויי אחווה דווקא בין הלוחמים משני צדי השוחות, גם בארץ. זכור לי הסרט התיעודי של חיים גיל בשעתו בערוץ הראשון על החלפת מסרים הדדית מעבר לקווים בין המצרים לבין הישראלים. זה נראה לי גם טבעי (כפי שציינתי בפוסט הקודם לגבי טייסים) שאלה שלוחמים ואלה שנופלים, הם הקרבנות והם לעתים, הן במהלך קרבות וודאי שלאחריהם, תוהים לסיבה.
בפוסט הקודם התייחסתי באזכור בלבד לשתיקה של ערביי ישראל. לא ציפיתי מחברי הכנסת הערביים שירימו קול זעקה, שכן הם צבועים לא פחות, ואולי יותר, מאשר חבריהם הישראלים. בכול מקרה הם אינם מייצגים את האינטרסים האמיתיים של ערביי ישראל. אבל היכן היו ההמונים הערביים בישראל שיקמו ויצאו בהפגנות ענק נגד הטבח של אחיהם בסוריה. לא ביהודה ובשומרון, לא בעזה ולא כיחידים אלא באלפים. שקט זועק - אזרחים ערביי ישראל!!! גם הליגה הערבית מוכיחה שוב את חוסר האונים שלה, והפנייה לעצרת האו"ם והחלטת הגינוי- אין בה כלום. והדבר היחיד שמשמש איזה דבק הוא ישראל. וישראל, בכך שהיא אינה עושה שלום עם הפלשתינים, תורמת למסגרת המפוברקת הזאת להתקיים.
אבל, כאמור השתיקה הרועמת היא של הממסד הישראלי. ולא מדובר בשתיקה לנוכח המחאות ההמוניות במצרים והפלת שלטון מוברק. כאן השתיקה נבעה מתבונה ומחרדה לערעור היחסים בין שתי המדינות, גם עם הם "קרים" למדי..בגבול הדרומי אנו מייחלים לשקט שיאפשר אולי שיקום מסוים ביחסים בין שתי המדינות. שם אין לנו שם בעיה של גבולות. החזרנו את סיני עד לס"מ האחרון. בגבול הצפוני לעומת זאת השיקול הוא לגמרי שוני, קוטבי הייתי אומר. כאילו אנו מייחלים ש"זה יימשך לעולם". כמו שייחלנו בשעתו שהמלחמה בין אירן לבין עירק- תימשך ושיחסלו אחד את השני.ואגב, טהרן, התקפלה זמנית, היא הפסידה בקרב, אבל לבסוף זכתה במלחמה ואת המלאכה עשתה אמריקה. כאן יש לנו אלמנט גיאופוליטי חשוב. הגולן, כמובן. הנה העולם דורש מאתנו לפנות את הגולן ולהעבירו לשלטון רצחני. מכאן מה שרע לאסאד טוב לישראל. סנונית בעניין זה ראינו בכמה מכתבים למערכות העיתונים.
אולי במסגרת תוכניות מגירה שיש למשרד הביטחון בכול הקשור לתקציב אנו עוד נשמע משהו כתגובה פאבלובית, שכול אימת שיש בעיה ביטחונית, אם מדובר בנציגויות ישראל בחו"ל, בעוטף עזה, בסיני וכיו"ב, שומעים את קריאת השכווי. שזה בגלל קיצוצים בתקציב הביטחון. אפשר ונשמע זאת בקרוב בעניין הגזרה הצפונית שעל צהל להיערך למקרה של התפוררות משטר אסד על-ידי הוספת תקציבים למערכת הביטחון..סוריה תככב בצד אירן כסכנה קיומית לישראל, ולפיכך יש להוסיף לתקציב הביטחון ולא לצמצם אותו.
גישה כזאת היא אנכרוניסטית והיא שגויה אסטרטגית בכול הפרמטרים - גם בדיעבד וגם לעתיד לבוא. אילו היה שלום בינינו לבין סוריה בעקבות החזרת הגולן, השלום היה נשמר, כאינטרס הדדי, בדיוק כמו השלום הקפוא עם מצרים. ואשר לעתיד, אין זה משנה איזה שלטון יקום, ולפי התקדים המצרי אין להניח שהוא יהיה טוב יותר לישראל. אבל גם אם במקרה הלא ייאמן שיקום שלטון שנוטה למערב, הוא לא יוותר על הגולן, ויקבל את תמיכת העולם, כולל זה של המערב.החוב יוחזר בריבית קצוצה.
לסיכום: שתיקה היא תמיד חלופה טובה לדברת חולנית, אבל היא אינה מזור לבעיה בסיסית. כיבוש בימינו הוא out גם ביהודה ושומרון וגם בגולן. בסיני שילמנו מחיר מלא. במקומות אחרים אנו נשלם אותו בריבית קצוצה.
