אני לא הכרתי את השם הזה, שרה יחיאל, עד היום. שוב,
ynet. כשהייתי קטן פחדתי לקרוא ספרות שואה. האנטישמיות הפחידה אותי. "עד כמה שנאה יכולה להוביל אדם?" תהיתי. עד אובדן צלם האדם. לא שלו, אלא של הקורבן שלו. אובדן הצלם האנושי של הקורבן היא הדרך הבטוחה להתעלל בו.
אבל זה לא זה. זו לא סתם שנאה. זו השמדה ממוסדת, שיטתית, רציונלית ברמות מקפיאות דם. לא צריך לומר כמה כאב נגרם, כמה סבל עברנו, כמה רוע ראינו. הכל ידוע, הכל ברור. שרה יחיאל הייתה, כנראה, דוגמה חיה לכך.
ועם המחשבה הזאת אנחנו חיים כבר 64 שנים. שעוד רגע יבוא מישהו וישמיד אותנו. היום, ראש חודש אדר, קרו שני דברים במדור ה"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". שרה יחיאל, שראתה כיליון מהו, שראתה במו עיניה איך זה "להרוג", איך זה "לאבד", וכמה ביעילות חולנית אפשר "להשמיד" את "כל היהודים". היא שריד אחרון למורשת שהסבירה לנו מה מחכה לנו שם בעולם הגדול.
הדבר השני, הוא הדוח שמספר לנו שאירן קרובה לנקודת האל-חזור. זה ראש חודש אדר, המשמעות ברורה. שוב פרסי בא להשמיד את היהודים, את כולם. למה? ככה. אני לא יודע אם באמת יש קשר בין עמלק, לפרס, לגרמניה (הנאצית) ולאירן של היום. אולי זו סתם אנטישמיות. אבל משהו ברצון הזה להשמיד את כולם, ללא יוצא מן הכלל, בצורה מוחלטת, הוא אותו דבר שדחף את שרה יחיאל לחיות בשקט. העיקר לחיות.
שקט, יורים הבעיה התחילה מזמן, לא היום ולא אתמול. הבעיה שלנו החלה כשנתנו יד להפצת חומרים אנטישמיים בחינוך העולם הערבי. ידענו, ושתקנו. ידענו שערפאת מחבל, אבל לחצנו את ידו לשלום. ידענו שאבו מאזן מכחיש את השואה, אבל הוא האיש איתו נקים את המדינה לצידנו.
שנים שתקנו על פצצות בצפון וברצועה, על יידוי אבנים בכבישי יהודה. אז זהו, זה מחיר השתיקה. הפצצה מוטלת כעת מעל לראש כולנו, כאחד. יש את אותו שיר מוכר של ברטולד ברכט או מרטין ניימלר (לפי גירסה אחרת):
- "קודם, כשלקחו את היהודים, שתקתי, כי לא הייתי יהודי; אחר כך, כשלקחו את הצוענים, שתקתי, כי לא הייתי צועני; אחר כך, כשבאו לקחת את הקומוניסטים, שתקתי, שהרי לא הייתי קומוניסט; כשלקחו את הכמרים שתקתי, כי לא הייתי דתי, ולבסוף, כשבאו לקחת אותי - לא היה מי שידבר בשבילי"
והנה אנחנו ניצבים כולנו מול אותה בעיה יחד. שתיקה של שנים. אני מאמין שאנחנו נשרוד את האיום האירני, כי אין אפשרות אחרת שמקובלת עליי. אז עד אז יש לי מסר אחר. לאותם אלו שחוו את השואה. אני לא יכול לשפוט, אני לא יכול דבר. את מה שאתם חוויתם אנחנו צריכים לתקן, ואת מה שאתם עברתם אסור לנו לשכוח. אני יכול רק לבקש: אנא, דברו. אל תתנו לנו לשכוח, אל נא תשתקו עוד, כי שקט הוא רפש.