למרות הביקורת הנוקבת על
הצעותיה של ועדת טרכטנברג, אחת ההצעות המבורכות של הוועדה כללה הקטנה ואף ביטול של המכסים שמטילה מדינת ישראל בתחום היבוא, הגורמים להעלאה ישירה של יוקר המחיה לכלל הצרכנים במדינה.
התועלת לציבור הנובעת מביטול המכסים נראית ברורה וישירה: ככל שתקטין מדינת ישראל את נטל המס על היבואנים, יזכה ציבור הצרכנים לרווח בשני היבטים: ראשית, בתחומים שבהם יש יבוא, הורדת המכס תביא לירידת מחירים ולהוזלת העלות לצרכן. שנית, הורדת המכסים תאפשר יבוא של מוצרים שטרם יובאו, שנטל המס עליהם העלה את מחירם לרמה שלא הייתה תחרותית בהשוואה למוצרים המקומיים.
ירי מכסים לכל עבר
דוגמה מייצגת היא שוק הדבש. כיום, ק"ג דבש נמכר בארה"ב במחיר של כ-16 ש"ח לק"ג, בעוד שבישראל מחירו הוא כ-40 ש"ח לק"ג. בשוק חופשי לחלוטין היינו מצפים מיבואנים לנצל את פערי המחירים העצומים, לייבא דבש לישראל ולמוכרו במחירים נמוכים יותר מן המחירים שבהם הוא נמכר כיום. בפועל, הדבר אינו מתאפשר, כיוון שמדינת ישראל מטילה מס של 255 אחוז על יבוא דבש, שאינו מאפשר ליבואן כזה להתחרות ביצרן המקומי.
הנזק לכל צרכן הוא ברור: הטלת המכס מעלה ישירות את מחיר הדבש לצרכן בכ-20 ש"ח לק"ג, ומחמירה את בעיית יוקר המחיה. למעשה, גם התועלת האפשרית מהטלת המכס - הכנסות לקופת מדינה, אינה מתקיימת כאן, שכן המס הוא כה גבוה, ששום יבוא אינו יכול להתבצע בתעריפים אלה.
לצד ענף הדבש, אשר נתח השוק שלו קטן ושולי, החלב הוא ענף נרחב הרבה יותר הסובל מתחלואים דומים. בענף זה יש מוצרים רבים שעליהם מוטל איסור יבוא, ועל מוצרים אחרים יש מס יבוא גבוה, שהופך את היבוא לבלתי משתלם. התוצאה הישירה של המגבלות הללו מורגשת בכל קנייה: לדוגמה, המגבלות האמורות מונעות מיזמים לייבא מגרמניה קוטג', אשר נמכר שם בפחות מ-3 ש"ח ליחידה. היוקר מורגש במוצרים נוספים: חלב, גבינות וכל מזון שמרכיבו העיקרי הוא חלב. התוצאה היא יצירת שוק מקומי בלתי תחרותי, שבין היתר איפשר לתנובה ולמחלבות הנוספות להעלות משמעותית את מחיר הקוטג'. היעדר התחרות ומגבלות היבוא מונעים מיזמים לייבא מוצר מתחרה זול יותר מחו"ל. בשוק חופשי המנגנון המונע מחברות להעלות את מחירי המוצרים והשירותים כרצונן הוא הידיעה כי יש חברות מתחרות אשר יספקו את אותו מוצר במחיר זול יותר. מגבלות היבוא הן מנגנון ההגנה על המחלבות, היודעות כי המדינה תספק להן הגנה מפני תחרות מחו"ל.
דוגמה נוספת שעלתה לאחרונה על סדר היום הציבורי היא ענף הטונה. בישראל, נכון להיום, אין דיג של טונה. כלל שימורי הטונה הנמכרים בארץ מורכב מקופסאות שימורים "מוכנות", ומקופסאות שימורים שיצרנים מקומיים, הקונים בנפרד דגי טונה, אורזים אותם בארץ. כיום, מוטל מס יבוא על שימורי טונה, המאפשר לאורזים המקומיים למכור את הטונה במחיר נמוך יותר ממחירי השימורים המוכנים.
כצרכן וכאזרח, ציפיתי למצוא הסכמה עם רבים מן המוחים בנוגע לנקודה זו, הפוגעת יותר מכל בעשירונים הנמוכים, המוציאים אחוז גבוה במיוחד מהכנסתם הפנויה על מזון וסובלים יותר מכל מן היד הקלה של המדינה על ההדק בירי מכסים לכל הכיוונים. אך דווקא
עופר עיני ו
שלי יחימוביץ, מהלוחמים הגדולים למען זכויות ה"חלשים", הביעו התנגדות חריפה להמלצות בנוגע להורדת המכס.
טיעוניהם של יחימוביץ' ושל עיני מתמקדים כמובן בחשש מתוצאותיה של פתיחת השוק לתחרות - פיטורי עובדים וסגירה של מפעלים ותעשיות. לדברי יחימוביץ: "התעשיינים שעושים תעשיית אמת ולא כלכלה ספקולטיבית והעובדים במפעלים אינם ציבור? הכל זה צרכנות? אז הצרכן יקנה טונה בשקל פחות, אבל פיטורי עובדים יפגעו יותר בחברה". עיני הוסיף: "זוהי פגיעה אנושה בפרנסתם של עובדים מוחלשים ממילא מהפריפריה, שנזקה גדול לאין-שיעור מהתועלת בדמות הפחתה של כמה עשרות אגורות במחיר המוצר, אם בכלל".
מנפצי החלונות של צ'רלי צ'פלין
הנמקותיהם של יחימוביץ' ועיני אומנם הגיוניים בהיבט של סיבה ותוצאה. אך התבססות על מבחנים אלה להטלת מכסים מובילה למסקנות מגוחכות ומופרכות, כמו למשל שראוי כי נכפיל את המס על יבוא מכוניות כדי לעורר את תעשיית הרכב הישראלית; או כי כדאי להטיל מס של 400 אחוז על יבוא "סמארטפונים", על-מנת להצמיח בישראל תעשיה בתחום, או כי ראוי שנטיל מס מיוחד על יבוא טלוויזיות שלמות ומורכבות, על-מנת שתקום תעשיה שלמה שתייבא חלקי טלוויזיות ותרכיב אותן במפעלים מקומיים. אולי בכלל כדאי שנדחה את הסיוע הביטחוני של האמריקנים החצופים, שבאמתלה של סיוע, מעניקים לנו כלי נשק מתקדמים ובכך הם מונעים מאיתנו לייצר אותם בעצמנו.
גם שאר הציטוטים של עיני מעידים על חוסר הבנה: "הממשלה מנצלת באופן ציני את הזעקה שעלתה במחאה החברתית להוזלת מחירים, כדי להגשים את החלומות מבית אגף התקציבים של שוק חופשי בלתי מרוסן שבו שולטת תחרות בלתי מבוקרת". עיני, שאגב מרוויח כ-35 אלף ש"ח בחודש, אולי שוכח כי המחאה קמה בשל יוקר המחיה בישראל, שנובע בראש ובראשונה מהיעדרה של תחרות בלתי מבוקרת שתביא להוזלת מחירים. המכס המוטל על יבואני מוצרים הוא מס המוטל ישירות על הצרכנים, וגורם לכך שכולנו סובלים ממחירים גבוהים יותר בכל אותם תחומים, כמו דבש, טונה, חלב וירקות.
עיני ממשיך: "מדובר באבסורד של ממש. מחיר הטונה בארץ נמוך בהשוואה לממוצע העולמי. יש חמישה מפעלים בענף שכולם מייצרים באזורי פריפריה ומעסיקים כ-600 עובדים. עוד 1,600 עובדים מועסקים בעקיפין בייצור קופסאות, שמן וכדומה". האם זהו האבסורד, או שהאבסורד נעוץ בעובדה שהטלת המכס יוצרת שוק שלם של עובדים המועסקים באורח בלתי יצרני, ובכך נמנעת העסקתם בתחומים אחרים, יצרניים? האם איננו חיים את סיפורו של צ'רלי צ'פלין בסרט "הנער", שבו ניפץ אחד הנערים חלונות על-מנת לספק לצ'פלין פרנסה? לפי התיאוריה של עופר עיני, על הממשלה לעודד שוק של זורקי אבנים וזגגים, שכן הפסקתה של פעילות זו תיצור אבטלה ותפגע בעובדים. נכון שבמבט נקודתי, העובדים הללו אינם עובדים לחינם, שכן הם אורזים דגי טונה בקופסאות, אך בראייה המערכתית, עבודתם חסרת תועלת למשק, שכן ניתן לקבל את אותו מוצר ארוז במחיר זה בלי להזדקק למשאב העבודה של המועסקים בתחום.
בטווח הארוך, טענתם של עיני ויחימוביץ, שפתיחת השוק ליבוא תיצור אבטלה, היא כמובן מופרכת לחלוטין. לידיעת הנכבדים, הנמלים (שבהם, אגב, מועסקים חבריו של עופר עיני, באמצעות ועד עובדים שדאג לכך שנתב ירוויח 80 אלף ש"ח בחודש, ומנהל מוזיאון שאינו קיים ירוויח 60 אלף ש"ח בחודש) מלאים בסחורה מיובאת: ממכוניות, דרך מוצרי חשמל ועד בגדים. עם זאת, נתוני הממשלה מדווחים על אבטלה של פחות מ-6 אחוזים, שהיא נמוכה יותר מבכל מדינות מערב אירופה וארה"ב. אם אכן כל אותו יבוא נורא יוצר אבטלה, היכן כל המובטלים? אם עיני צודק, האם לא היינו אמורים לשמוע על עשרות אלפי המפוטרים ב"מדינה שנוטשת את עובדיה בשטח ההפקר של התחרות החופשית"?
אומנם בטווח הקצר ייתכן כי פתיחת השוק ליבוא יגרום לפיטורי עובדים, ואף ייתכן כי תעשיות שלמות יימחקו לעד בישראל. אז מה? הרי איננו בדיוק סובלים מכך שאין יצור מקומי של טלוויזיות, או מכך שאין יצרן טלפונים סלולריים ישראלי. האם על מדינת ישראל לייצר את כל מוצרי הצריכה של אזרחיה? למדינות שונות יש מאפיינים ייחודיים, ולפיכך לכל מדינה יש יתרונות תחרותיים בתחומים אחרים. ובדיוק כשם שאיני מגדל בעצמי ביצים אלא רוכש אותם, כך גם על מדינת ישראל להתמקד בתחומי ייצור שבהם יש לה יתרונות, וליהנות מן המחירים הזולים שבהם ניתן לייבא מוצרים שבייצורם יש למדינות אחרות יתרון.
לא לשם שמיים
מובן שאין זו הפעם הראשונה שהיגיון דומה פוגע בכולנו. כבר בדיון על מכסי המלט, שהפכו את מפעל "נשר" המקומי למונופול, הבהירה לנו ח"כ יחימוביץ היכן היא עומדת: "גם אם תוכיחו לי שדירה לזוג צעיר תרד ב-20 אלף דולר, אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן", וקינחה ב"ל
נוחי דנקנר יש מפעל והוא מספק מקומות עבודה לישראלים. וזה בעינַי כרגע ערך עליון יותר מהוזלת דירה בסכום כזה או אחר". כלומר, המסקנה היא שעדיף שכל הציבור ישלם יותר בעד דירות חדשות, ובעקבות כך יתמודד גם עם עלייה במחירי הדירות הקיימות, ולו רק כדי למנוע סגירת מפעל.
המצב בתחום הטונה דומה מאוד. פתיחת שימורי הטונה לתחרות חופשית אומנם עלולה להביא לפיטוריהם של העובדים הללו, אך היא תאפשר להם להתפנות ולעסוק בתחומים שבהם יצרנותם רבה יותר, ובכך יוכלו לתרום יותר לעצמם ולמשק. הותרת מכסי המגן על-כנם אכן מונעת את פיטוריהם בטווח הקצר, אך מותירה אותם בתפקיד שבו תרומתם למשק נמוכה, ומונעת מהם לפתח כישורים בתחומים פרודוקטיביים יותר, שיאפשרו להם לשפר את כושר השתכרותם.
התנגדותה של ההסתדרות לפתיחת השוק ליבוא משרתת את האינטרסים שלה: ההסתדרות נשענת על בסיס רחב מאוד של עובדים "חלשים", המהווים חלק משמעותי מכוח העבודה בישראל, ומנצלת אותם ככלי מיקוח להגנה על המונופולים הגדולים והבזבזניים שלה: ועד חברת החשמל, ועד הנמלים, ועד
רכבת ישראל וכיוצא באלה. כשההסתדרות מאגדת כמות כה גדולה של עובדים, היד האוחזת בשאלטר השביתה מאיימת יותר ומקשה על המדינה להיפטר מן המונופולים הללו העושקים את הכספים של הציבור בחוסר יעילותם. לכן, שמירה על כוחה של ההסתדרות להשבית את המשק מחייבת את עיני להחזיק כמות גדולה מאוד של עובדים "חלשים" במשק, כדי שיוכל לטעון שהוא הגיבור המציל אותם מידיהם של המעסיקים תאבי הבצע.
ההסתדרות משיגה מטרה "נעלה" זו במספר דרכים:
- במניעת היבוא, היא יוצרת מגזרים של עובדים שאינם יצרניים למשק, ומונעת מהם לרכוש מקצוע חלופי בעל פוטנציאל לקידומם הכלכלי.
- מכסי המגן שעליהם מגינה ההסתדרות בחירוף נפש, מעלים את המחירים לצרכן, ומנציחים את מצבם הכלכלי הירוד של אותם עובדים "חלשים", היות שהם אלה המוציאים אחוז ניכר מהכנסתם על צריכה של אותם מוצרי הבסיס היקרים.
- קביעת מגבלות חוקיות על המעסיקים - באמצעות איסור פיטורין, מתן קביעות, והטלת תשלומים נוספים על המעסיקים - משפרת קבוצה קטנה של ועדים הנהנים מחסינות, ולצידם יוצרת שוק של עובדי קבלן שאינם זוכים ליהנות מפריבילגיות אלה.
היום, כשהמדינה נוקטת מהלך בכיוון הנכון ומבקשת להפסיק את העיוות הזה, מתנגדים הסוציאליסטים לצעדים אלה באמתלה של שמירה על זכויות העובדים. ייתכן שהם באמת ובתמים חוששים מכך שעובדים אלה יאבדו את משרתם ולא יוכלו להתפרנס. עם זאת, אין ספק שהם חוששים הרבה יותר מכך שאותם עובדים יתעוררו ויגלו כי ההסתדרות משתמשת בהם ככלי משחק להשגת מטרותיה הפוליטיות, ולשימור כוחם של הוועדים הגדולים והמסואבים. כל זאת, על חשבון אותם עובדים שאינם סמוכים על שולחנה של ההסתדרות, וסופגים את עלויות המכסים, הפוגעים קשות ברמת חייהם ובכוח הקנייה של כספם. בינתיים, את החשבון מגישים לנו בכל ביקור במכולת וההפסד כולו שלנו.
