מוכרים את הארץ

בגליון סוף השבוע של 'הארץ', במקום כותרת ראשית חדשותית, הופיע מאמר פרי עטו של דוד גרוסמן. אין זה דבר של מה בכך: כל עורך יודע – ובעצם גם כל קורא מרגיש - שמאמר בעמוד הדעות שונה ממאמר בעמוד השער. ומאמר בעמוד השער ביום שישי שונה ממאמר בעמוד השער בימי חול. ומאמר בעמוד השער ביום שישי, שגורם להפוך סדרי עולם ולבוא במקום הכותרות החדשותיות, ולא לצידם – הוא כנראה בבחינת המאמר המכונן של העשור; לא פחות. ובכן, מה הבשורה של דוד גרוסמן המצדיקה התנהלות עיתונאית פורצת-גבולות שכזו? מדובר במאמר המגולל סיפור ישן ומזעזע, על השלכת שוהה בלתי חוקי מעזה, חולה, בצד הדרך, מתוך אדישות לחיי אדם והתנשאות של מי שהכח בידיו. הסיפור התרחש ב-2008, וגם גרוסמן עצמו מציין שהוא אינו מייצג "לא את המשטרה, לא את החברה ולא את המדינה". אז למה בכל זאת הסיפור הישן – והנורא מאד, יש לומר בפה מלא – מגיע לכותרת הראשית? מה גורם לסיפור 'לא מייצג' להפוך לכותרת ראשית ולעשות לכולנו סופשבוע של רגשות אשמה, ולעולם הקורא לקבל תימוכין נוספים לרשעותה של ישראל? כי למר גרוסמן, המצפון הלאומי, זה מזכיר משהו אחר: לדבריו, אנחנו מי ש'זורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב.' במילים אחרות, לפי גרוסמן, העם שנוצר איכשהו בדיוק ב-1967, שנהנה עד אז מחיים נפלאים וממדינה ריבונית וחופשית ודמוקרטית, 'הושלך לצידי הדרך' על-ידי עם אחר, תאב מלחמה וכיבוש, העיוור למצוקתו של הזולת ורק מחפש איך להשפיל אותו. זה הנראטיב שהסופר הישראלי מפיץ על במה ישראלית, כדי להצטרף לעלילת הדם המתמשכת, השקרית והמרושעת, כנגד מדינת ישראל. חוסר הדמיון בין המשל והנמשל כל כך גדול, שאי-אפשר שלא לראות בדברים עלילה. העובדה שישראל לא מצאה פתרון ראוי לשאלת מעמדם של הערבים שחיים ביו"ש מאז מלחמת ששת הימים, נובעת מהפחד המוצדק שלה משתי האופציות הבסיסיות: מדינה פלשתינית או סיפוח ואזרוח. אפשר להלין על העמדה המתמשכת של חוסר ההכרעה, אבל כולם מודים שההכרעה אינה פשוטה והיא אף מסוכנת. איך זה דומה למעשה הרשע הסתמי והשרירותי של השוטרים בסיפור? ואיך ניתן להשוות את גרימת המוות ברשלנות הזו, למדינה שהשקיעה בעשורים האחרים כל כך הרבה מאמצים, כסף וגם קרבנות, כדי לנסות ולמצוא דרכים להתמודד עם הבעיה הזו? מאמרו של גרוסמן מקומם, והוא מעמיד אותו בשורה אחת עם מבקשי רעתנו, שמוכנים לעוות את המציאות בכדי להוציא את ישראל אשמה. אבל מה גורם ל'הארץ' להעמיד מאמר כזה, נטול הגיון פנימי בסיסי, בשער של גיליון יום השישי, לעיני כל העמים, ותוך מחיקת הכותרות החדשותיות של היום? איזה חידוש יש בעמדה של גרוסמן? איזו בשורה יש בה? גם דוד גרוסמן וגם 'הארץ' עשו מעשה נבלה. ניצול כוחם הציבורי כדי להצטרך לגרועים שבשונאינו כדי לקדם אג'נדה אופנתית ופסאודו-מוסרית, שהיא נוחה הרבה יותר מאשר לעסוק בבעיות המוסריות האמיתיות: במנהיג הערבי ה'לגיטימי' הטובח בבני עמו, ובצעירים בני ה'עם' שכביכול הושלך לצידי הדרך המכינים בדיוק בשעה שגרוסמן כותב מטענים כדי להרוג איתם ילדים משני הצדדים. זוהי, בעיני, דוגמה מפוארת של מחיקת העיתונות את עצמה לדעת, לטובת הילה של אג'נדה הנגועה עמוקות בשנאה עצמית. אוי לאותה בושה.