אני עובד בעיר דוד, ירושלים הקדומה. תפקיד חביב, תפקיד נחמד, מלמד ומעשיר, אבל בסופו של דבר העבודה פשוטה - לשבת, ולחכות. אני סדרן, עבודה סטודנטיאלית קלאסית. בסך-הכל עוד יום. העמדה שלי היא במסלול החדש - בין חפירות חניון גבעתי לתעלה ההרודיאנית, שמובילה תת-קרקעית אל החפירות הדרומיות של חומות הר הבית - הכותל. המסלול עצמו מומלץ, מרתק (עם מדריך כמובן).
מדי יום עוברים שם תיירים, מהארץ ומחו"ל, ובמקומות כאלו אפשר להביט מהצד על התנהגותם של אנשים, לבחון אותם, את הלכות דרכם. הקבוצות מגוונות - קבוצות של אנשי ממשל מהארץ ומחו"ל, קבוצות לימודיות, אנשים רגילים. כולם. ברמה האנושית - עצם השהות שם, כעובד, היא מרתקת.
יום חמישי, עוד יום רגיל בעבודה. קבוצת 'מסע ישראלי' - תיכוניסטים מאשקלון שעוברים מסלול שנמשך לאורך שבוע שנועד לחזק את הזהות היהודית והציונית, "דרך הרגליים". שכבה שלמה של בני כיתות י"א, הגיעה לתעלה. היה איתה מדריך שניסה לדבר, לספר את סיפורה של התעלה.
הם ישבו על הספסלים במעין ח'. "טוב, תקשיבו חבר'ה", ניסה. לא עניין אותם. פלאפון, שיחות, הלק על הציפורניים. הוא ניסה שוב ושוב לגרום להם להקדיש את תשומת ליבם אליו. "בכל פעם שאסובב את הגב שלי - הצד השני ידבר?" התרגז. כל ניסיונותיו כשלו. רציתי להתערב, לצעוק עליהם שיקשיבו לו, אבל הרגשתי שזה לא מתפקידי. אני רק סדרן - יושב מן הצד, לא מחנך, לא מורה, לא מדריך. אנשי הצוות הביטו מן הצד, כמוני, כאילו אינם קשורים לסיטואציה ולא עשו דבר.
אולי הם כבר מכירים את המצב. גם להם לא מקשיבים, גם חינם סר בעיני הנערים. כעסתי עליהם - לא על כך שלא התערבו, לא על כך שאפשרו למצב להידרדר עד כדי כך שאפילו המדריך התייאש ובמקום לספר את סיפורה של התעלה הוא פשוט נכנס אליה במנוסה, פניו אדומות - מכעס ומבושה. אפילו כשאמר להם שהוא פגוע ברמה האישית, לא התייחסו אליו - לא עניין אותם. הצוות לא עשה דבר, לא נקף אצבע אלא עד לכניסה לתעלה - אז ניסו הנערים להבין - למה הצוות כועס עליהם.
מוריי יעידו עליי שכנראה גם אני לא הקשבתי בשיעורים, כנראה גם אותי הסיורים האלו לא עניינו מדי, וגם לי היה קשה להתרכז כשהייתי עייף אחרי כמה שעות רצופות של הליכה, ועדיין - אני תוהה - איך אפשר לפתח נוער שלא יהיה כל-כך עסוק בעצמו?
אין לי פתרונות ממשיים. חוץ מדבר אחד, דבר אחד שראיתי אצל קבוצה אחרת של אותה שכבה של אותו מסע ישראלי. מדריך אחר - מורה אחרת. המדריך ניסה לדבר - והיא דאגה לתת לו את הבמה, היא דאגה שהתלמידים יפנו את תשומת ליבם אליו. היא לא ויתרה להם, היא לא התייאשה מהם, היא לא ויתרה עליהם. היא מאמינה, כנראה, שהם מסוגלים ליותר, גם במצבים שנראה להם כאילו ההקשבה היא מעל ומעבר ליכולתם. זו מחנכת.
דבר נוסף
בתור סטודנט למדעי המדינה בבר-אילן, אני מחויב ללמוד מושגים רבים בנוגע למייסדי המדינה בקורס שנקרא יסודות המשטר. יש בעיה אדירה בחינוך שלנו. לרבים מהכיתה חלק מהמושגים הם חדשים, תרומתם של אנשי הרוח והמעשה, המדינאים והלוחמים, אנשי המחתרות ואנשי שלומנו - לא כולם מוכרים לנו או ידועים לנו. שוב - אני לא בטוח איך אפשר לשנות את זה, אבל ברמת האתוס הלאומי - בבקשה - למען עתיד ילדינו, מורים יקרים, אל תתייאשו.
