בהסתייגויות המועטות שלהלן אני בעיקר ממליץ על צפייה בסרט זה. הערותיי מיועדות למנוע הפתעה או אכזבה מצופים שמחכים או מייחלים למשהו קונבנציונלי אחר – שכן זהו סרט אישי מיוחד, במיטב המסורת המתמשכת של יצירותיו הקודרות, העגומות, ה"לא-שטותיות" והבועטות במתכוון ובמלוא ה"שפיץ" של יוצרו.
זהו סרט אפלולי, נוגע, קשה וחסר נחמה – אבל חסרה בו מערכה שלמה על-מנת להפוך אותו ליצירה מהותית יותר העומדת בזכות עצמה ולא נזקקת לאִיזכורים וזיכרונות מסרטים קודמים או אמירות קודמות של הבמאי, התסריטאי, והשחקן הראשי שבו – אסי דיין.
כבר בסרטו המוקדם "חגיגה לעיניים" (1975) נסע המשורר (יוסף שילוח) עד למטולה על-מנת לנסות להתאבד, כבר ב"החיים על-פי אגפא" (1992) קפצה אחת הגיבורות (אביטל דיקר) אל מותה מהמרפסת הגבוהה שבבניין שמאחורי תחנת המשטרה. כבר ב"מר באום" וב"שמיכה חשמלית ושמה משה" הסביר לנו דיין ש"לחיים אין תוכנית. נקודה" והכל אקראי, זמני, סתמי וטיפשי.
ללא שמחה וללא תקווה
בסרט זה, בו הדיאלוגים מדויקים ונוקבים – כל מילה נמצאת במקומה (בקומה ה-12) וניכר שבעצם כולם מדקלמים טקסטים ההולמים את התזה הקודרנית של היוצר הראשי: "החיים הם מחלה עם 100% תמותה". יש בסרט משפחה מרוסקת ומהודקת שמורכבת מאבא ובן בוגר שחי עימו, ועוד אי-אלו אנשים בודדים שמאסו בחייהם בגלל צרותיהם ומצוקותיהם הפנימיות והחיצוניות הבלתי-נמנעות. אין שמחה, אין תקווה למשהו אחר.
אסי דיין כותב סרט חד-סטרי עם כיוון הידרדרותי אחד והוא אפילו לא טורח להשלימו ממש. כשהוא יושב על הכורסה, שוב אנחנו נזכרים בגינוניו ה'טיפוליים' מהסדרה "בטיפול", שוב אנחנו מתענגים על הברקותיו המילוליות, ושוב אנחנו זוכים למספר מעמדים על גבול הסוריאליסטי והמקאברי המצחיק.
הסרט מצולם במספר מצומצם של מקומות: סלון הבית, שולחן העבודה שלו כפסיכולוג ב"אגודת ענ"א" (עזרה נפשית אקספרס) שמספקת סיוע נפשי לחפצים לשים קץ לחייהם, ותחתית הבניין ברמת אביב ג' – שמסומן עליה בריצוף הקראמי משהו כמו 'מטרה' – ואליה שואפים גיבורי הסרט כולם.
כאמור, הסרט לא רק אפל בנושאו אלא גם אפלולי במראהו, בצורתו ובצבעיו. הוא בעצם סוקר פחות מיממה אחת בחייו של ד"ר פומרנץ, בנו יואב (מיכאל הנגבי) ואחדים ממטופליו המייללים ומשחרים אל מותם. אין לאיש מהם תקווה, ואיך תהיה להם?! - הרי ליוצרם וכותבם אין "לא תקווה", "לא תוחלת" ו"לא שמחה" כלשהן.
חשק לעוד סרט של דיין
אסי דיין, שכבר כתב בימי סרטיו דיאלוגים משובחים ומצחיקים (הידועים שבהם בעיקר ל"גששים") - גם ב"גבעת חלפון אינה עונה" (1976), גם ב"שלאגר" (1979) אותם הוא ביים, ול"הקרב על הועד" (1986) (שאבי כהן ביים) – עושה זאת גם כאן, אלא שהפעם אין כאן בדל של "שעשוע", אין קריצה כלשהי, וכאמור והכי-קובע – אין כיוון של תקווה. יש רק את כוח הכבידה שבשלוש שניות ובתשלום מוקדם של אלפיים שקלים מוריד אנשים ממצוקתם הנפשית אל מותם הסתמי.
אישית, נהניתי מן הסרט הלא-מושלם הזה. חלק מהקהל איתו ישבתי הגיב בתדהמה מסוימת ובדיאגנוזות לא אחראיות ולא מוסמכות מבחינה רפואית על היוצר (האכזר) ועל המתרחש על המסך. צחוקים גדולים לא היו, אבל הייתה הקשבה, הייתה התבוננות, והייתה גם לא מעט ת-ד-ה-מ-ה.
מבחינתי אפשר בעצם לומר, שעד שהסרט מתחיל לתפוס תאוצה – הוא נגמר. אתה נשאר על הכיסא מאזין לשיר הסיום "סוף" – שנכתב על-ידי היוצר עצמו "כביכול מעומקן של ארבע אמות באדמה" – ויש לך בעצם חשק לעוד, ואם לא הפעם בסרט הזה, אז לפחות בסרט הבא שלו; כן, צריך לקוות שהוא יעשה עוד.
