"השתוללות" ההסתדרות הכללית ואירוגני עובדים חזקים במשק הגיעה בתקופה האחרונה לשיאים חדשים של אופורטוניזם פוליטי וסקטוריאלי, התעללות בציבור האזרחים, בזבוז כספים אדיר וחריגה מכל נורמה של אחריות המעוגנת בהתנהלות סבירה של יחסי העבודה במשק. אם לא תושג הבנה כזו בהקדם ולא יוגדר היטב ובברור רב מה נכלל ביחסי עבודה ומה שייך לתחומי הניהול והשליטה העיסקית באגונים כלכליים ציבוריים ואחרים, אנו צפויים לכאוס מוחלט, לנזקים אדירים ולהרעה חמורה באיכות החיים של כלל הציבור.
אין בכוונתי להכנס כאן לכל הדילמות של העסקת עובדים אצל מעסיק פרטי או ציבורי. דיון כזה הוא רחב ממדים. מטרת מאמר זה היא להציג עמדה בדיון הציבורי המתנהל בימים אלה בשאלת העסקתם של עובדי קבלן ושכירי עבודה במגזר הציבורי והפרטי. זאת על-רקע חריגתו של הדיון בפועל מהתחומים שאני רואה אותם כרלוונטיים ליחסי העבודה במשק. הסוגיה מתמקדת בשתי שאלות: א. מהם הגבולות הטבעיים והלגיטימיים שבהם צריכים לעסוק יחסי העבודה במשק – מעסיקים מכאן ועובדים ונציגיהם מכאן, ומתי מתרחשת חריגה מגבולות אלה; ב. היחס הנכון והראוי בין מספקי השירות – מעסיקים ועובדים, לבין מקבלי השירות – כלל ציבור האזרחים.
תחושת ה"אתה בחרתנו" של ההסתדרות, רכבה תמיד על גל הדרישות לצדק חברתי בניסוח פרטני כזה או אחר. גל זה שאב את עוצמתו מהדימויים של הימים הקשים של ראשית המהפכה התעשייתית באירופה ובארה"ב, בהם נוצלו עובדים ניצול מחפיר על-ידי מעסיקים בהעדר נורמות מוסכמות. אלא שמרבית ההתפתחות התעשייתית ב
ישראל התרחשה, גם בימי המדינה שבדרך וגם בשנים הראשונות לעצמאותה של מדינת ישראל, לאחר התמסדות המהפכה התעשייתית ולמעשה עם תחילתה של המהפכה הפוסט-תעשייתית; עידן התעשיות עתירות הידע וההון. בדימיון הפורה של פועלי ישראל, הם היו תמיד חלק מ"הנידכאים עלי אדמות" של הימים השחורים ההם, כאשר מעולם לא חוו באמת את הימים השחורים ממש.
רוסיה הסובייטית, והשמאל האירופי היו המדגרות העיקריות בהן נבטו וגדלו זרעי ההשתייכות האידאית לסוציאליזם הרדיקלי ולקומוניזם הארץ-ישראלי והבינלאומי; לא המציאות המקומית. אין ספק שגם בארץ ישראל היו קשיים פיסיים, קיפוחים של עובדים ואיים של תעשיה מנוֶֶולת, אולם לא הם שהצדיקו אימוץ פונדמנטליסטי של העקרונות שנולדו במקום אחר, בזמן אחר ובנסיבות אחרות.
עם ישראל ביסס את את ראשית גאולתו בארץ – הצינות המגשימה - על האחזות בקרקע: רכישת אדמות, התישבות עליהן ועיבוד חקלאי עצמאי שלהן. תעשיות היו בד"כ חזון לעתיד, ועד אשר התממש החזון בדרך כלל, נע כבר המשק העולמי והמקומי די מהר מדפוסי התנהלות ישנים של תעשיות העבר לעבר טכנולוגיות ותהליכי-ידע חדשים, בעלי מאפיינים אחרים, צרכים אחרים ודרכי מימוש אחרות. כיבוש הקרקע השתרע על פני כ-50 שנות פעילות מקומית, ברובה ייחודית. לצורך ביצועו נדרשו "אנשים חדשים" (עובדי כפיים), קונספטים חברתיים חדשים ("הכשרת לבבות") – ואידיאות חדשות המאדירות את האדם עובד הכפיים ומעמידות אותו במוקד העשייה החברתית-כלכלית-לאומית (הקיבוץ כדגם-אב וכפרשנות אולטימטיבית).
באין אידיאה מקומית רלוונטית מלבד הקיבוץ כצורת חיים שיתופית שנסתה לענות על כל הצרכים גם יחד, אומצה כתחליף אידיאולוגיית "עמלי כל העולם התאחדו". אלא שהקיבוץ לא התאים לרוב הציבור היהודי (ובוודאי שלא לציבור הערבי), לא על-פי תפיסתו החברתית, לא על-פי דפוסי החיים שהציע ולא על-פי הויתורים שתבע מיהודים ומהיהדות (הגלותית) שעל ברכיה גדלו והתחנכו במיחוד במזרח אירופה וברוסיה. לימים הסתבר שגם ההסתופפות בצל אידיאולוגיית "עמלי כל העולם התאחדו", מציגה בפני הציבור היהודי תביעות דומות, וככל שתביעות אלה הפכו תנאי להיטהרות אידיאולוגית נורמטיבית, כך הלך וקטן מספר הנוהים אחריהם בתוך הישוב היהודי המקומי. מול חידלון לאומי כמעט מלא במשך דורות, יכלה גם תנועת מיעוט הנשענת על האופנות הלאומיות והחברתיות המקובלות באירופה בשלהי המאה ה-19 לחולל שינוי אדיר.
בימי האופוריה של הציונות – סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 - די היה במיעוט בעם, שרובו היה מרוכז במזרח אירופה, כדי ליצור מהפכה אפקטיבית. הפוגרומים של שלהי המאה ה- 19, ולקחי שתי מלחמות העולם, העצימו כוחה של ההתעוררות זו והעמידו סימן קריאה מודגש אחרי הקריאה להתעוררות והגשמה לאומית. אילמלא שואת אירופה, היה כוח זה, גדול, משמעותי ואפקטיבי הרבה יותר.
למרות האנרגיה העצומה האצורה בתנועת התחיה היהודית באירופה, הייתה ההגשמה המדינית בא"י איטית בהרבה מהרצוי. איטיות זו נבעה מהתנגדות מדינית מצד שליטי א"י, העותמנים והערבים לפני מלחמת העולם השניה, והמנדט הבריטי על א"י, המלחמה הקרה ושואת אירופה לאחריה. קצב ההתפתחות השתנה לאחר קום המדינה, אולם העיכוב הזמני במחצית הראשונה של המאה ה- 20 הביא לכך שהמשק המקומי "דילג" במידה רבה על העידן התעשייתי הקלסי, והחלק שבא לידי ביטוי מקומי בכל זאת, מוגבל וקצר תוחלת. למעשה, קפץ המשק הישראלי תוך פרק זמן של עשרות בודדות של שנים ממשק חקלאי בעיקרו למשק פוסט-תעשייתי.
ההסתדרות הייתה אחד המנגנונים שנולדו בישוב המקומי בהשראת אותה תנופה מגשימה לצד האופנות האידיאולוגיות – סוציאליזם, ליברליזם, קומוניזם וכו' - של התקופה. בהעדר מדינה, מילאה ההסתדרות את תפקידיה של המדינה בנושאים חברתיים רבים; שרותי בריאות וחברת העובדים, כדוגמה. בכך חרגה במכוון מהתחום האמיתי שיועד לה בראשית דרכה – איגוד מקצועי או פדרציה של איגודים מקצועיים של העובדים בישראל.
החריגה נשענה על טיעוני סולידריות, על צורך בעזרה הדדית באין מנגנונים מדינתיים אחרים ועל העדר מכשירים ממלכתיים שיספקו את פתרונות נחוצים בתחומי רווחה, בריאות, תעסוקה ועוד. בפועל עמדה מאחורי התנהלות זו מחשבה נוספת של קברניטי "הישוב המאורגן" – צורך להערך לשליטה פוליטית-כלכלית במדינה לאחר הקמתה ובניית הכלים, האמצעים והמנגנונים ליצירת ההגמוניה למימוש יעד זה.
לאחר שקמה המדינה, הפכה ההסתדרות הכללית לאירגון תת-מדינתי דומיננטי בתוך המדינה, כשהיא ממשיכה לממש את מכלול התפקידים "שנכסה" לעצמה בתקופת טרום המדינה, לעיתים במקום המדינה, לעיתים לידה ולעיתים תוך דחיקת המדינה במודע לשוליים. לאחר קום המדינה, הפך תפקידה הפוליטי של ההסתדרות כמכשיר לשמירת ההגמוניה של הזרם הסוציאליסטי והפאן-קומוניסטי בישוב, לחשוב ומרכזי הרבה יותר, בין היתר בשל השינויים הדמוגרפיים המהירים שהביאה העליה של ניצולי השואה ויהדות המזרח גם יחד.
בדור הראשון לקוממיות, ובמידה לא מבוטלת גם בדור השני, נמשכה מגמה זו. למרות שינויים רבים בדפוסי ההתנהגות של ההסתדרות בעקבות התחזקות מעמדן הפוליטי של קבוצות בישוב שלא צמחו על ברכי הסוציאל-דמוקטיה האוטופית של המערב, הד.נ.א. של ההתנהלות ההסתדרותית דומיננטי בגנים החברתיים, הניהוליים והמישקיים שאיפיינו את ימי טרום המדינה ואת השנים הראשונות לעצמאות.
ההסתדרות, כארגונים גדולים אחרים, פיתחה לעצמה עם השנים כושר חיות ואינטרס קיומי אוטונומי לצד דפוסי התנהגות המבקשים לשמר את מכלול נכסי העבר שלה, ללא קשר לשאלה אם אלה עונים על תפקידה היסודי המוצהר במדינה דמוקרטית עצמאית. רצון זה מממשת ההסתדרות כאורגן הנלחם על קיומו גם כאשר מלחמה זו אינה משרתת את שולחיה וחבריה אפילו כיום.
תפקידה הטבעי והנכון של ההסתדרות הוא פדרציה של איגודים מקצועיים, שמספקת לחבריה מסגרת תומכת לשמירת האינטרסים החיוניים שלהם כעובדים במשק הציבורי ובמשק הפרטי. התארגנות זו היא משקל-נגד לעוצמתם הכלכלית, הפוליטית והארגונית של המעסיקים הפרטיים מזה ושל הממשלה ומעסיקים ציבוריים אחרים מזה. כפדרציה של איגודים מקצועיים, היא אינה תנועה פוליטית ואינה תחליף-מדינה. כפדרציה של איגודים מקצועיים היא אמרוה לטפל בתנאי העבודה של חבריה, בתשלום שכר הוגן לעובדים, בשמירה על זכויות העובדים במקומות עבודתם כעובדים וכבני אדם, בקיומם של הסכמי עבודה ובמניעת תהליכים שרירותיים או מפלים כלפי יחידים או קבוצות מטעמים שאינם משקיים-כלכליים.
לאחר שנאלצה להתפרק משליטתה בקופת חולים הכללית ובחברת העובדים (כמעסיקה מרכזית במשק) ומאחיזתה במוסדות פיננסיים ומשקיים אחרים, נחלשה ההסתדרות כלכלית ופוליטית והתכנסה לעבר תפקידה האמיתי כאיגוד מקצועי, אותו ביצעה ברמת יכולת טובה יותר או טובה פחות כפונקציה של מנהיגותה ושל מעמדה הפוליטי בישוב. לאחר קרוב ל-20 שנה במציאות זו ועל-רקע התפתחותם של פערים קשים ברמת ההכנסה הפנויה של הציבור, ברמת החיים ובביטחון הסוציאלי של העובדים בפרט ושל הציבור בכלל, מנסה ההסתדרות לחזור ולתפוס מקום מרכזי יותר בחיים הפוליטיים של ישראל.
לאור נטיותיהם הפוליטיות של העומדים בראשה, ניתן להעריך שתהליכים אלה משולבים היטב במגמות השיקום אליו חותרת מפלגת העבודה שהוכתה מכה פוליטית רבה בשבע השנים האחרונות. ניסיונות אלה של ההסתדרות כרוכים בהתערבות לא רואיה בנושאים שאינם נמצאים ואינם צריכים להמצא בתחומי העיסוק של איגודים מקצועיים.
איגוד מקצועי אינו ממשלה חלופית לממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית. עניין זה חייב להיות ברור ומעוגן היטב בצ'רטר של האיגודים המקצועיים בין בדרך של הסכמה מרצון או בדרך של חקיקת-יסוד שתבהיר זאת. איגוד מקצועי אינו יכול להכתיב למעסיק באילו אופנים ינהל את העסק שבבעלותו. הוא יכול וצריך לפקח על כך שמעסיק השוכר את שירותיהם של עובדים ינהג בהם כמתחייב מהחוק, מהסכמי העבודה ומזכויותיהם כבני אדם ואזרחים. כל ניסיון כפיה או הכתבה אחר, הוא חריגה מסמכותו של האיגוד המקצועי.
דרך העסקתם של עובדים: עובדים קבועים, זמניים, עובדים במסגרת של חוזה קיבוצי או בחוזים אישיים, עובדי-קבלן או קבלני-משנה שהם עובדים עובדים יחידים, קבוצות או קואופרטיבים מסוג זה או אחר – כל צורה מוסדרת המוכרת ונשלטת ע"י חוק המדינה, היא דרך לגיטימית. רשאי האיגוד המקצועי ואף חייב לסייע לעובדים מכל הסוגים ובכל צורות ההתקשרות לעמוד על זכויותיהם מול המעסיק, אבל לא להכתיב למעסיק את אופן ההתקשרות עם העובדים ולא את תמהיל ההתקשרויות.
האיגוד המקצועי אינו רשאי להכתיב לממשלה ו/או לרשויות המקומיות אילו עובדים יהיו עובדים ישירים שלהם ואילו עובדים יועסקו ולכמה זמן במסגרות אחרות, כל עוד צורת ההעסקה אינה גורמת לאפליית עובדים באותן משרות, באותם תפקידים עם אותם כישורים ולאותן מטלות. בחריגות יש לטפל לגופו של עיניין ולא לגופה של אידיאולוגיה אנטגוניסטית. שימור ויותר מכך הרחבה של התעסוקה במשק חופשי – קפיטליסטי, ליברלי, ניאו-קפיטליסטי ואחר – מחייבת מתן גמישות למעסיקים לנהל את עיסקיהם לפי הבנתם את צרכי השוק והלקוחות. כמה עובדים, אילו עובדים, חלוקה פנימית בין הון לעבודה במבנה הארגון הכלכלי והיכולת להגיב במהירות וביעילות לשינויים פנימיים וחיצוניים - חיוניים לכושר החיות וההשרדות של הפירמה או האירגון הכלכלי.
בעולם של גלובליזציה, עיניין זה אקוטי עוד הרבה יותר.
מבחינה זו אין הבדל עקרוני בין עסק משפחתי לעסק פרטי, ציבורי, בינלאומי או רב-לאומי, לבד מסקלת הפעילות ומורכבותה. כולם זקוקים לגמישות, כושר החלטה ויכולת הוצאה לפועל של החלטותיהם בכדי להבטיח שרידות והתפתחות. משק ציבורי יכול להשען על סיבסוד ציבורי צולב שבו כשלים במגזר אחד או במגזרים אחדים, מתוקצבים מתוך מקורות ציבוריים שלא נועד לכך מראש. אלא שסיבסוד צולב, במיוחד כשהוא סמוי מעין הציבור וביקורתו מהווה הונאה של הציבור, שהתכוון לממן קידום והתפתחות מסוג אחד ומוצא עצמו מסבסד כשלים מיותרים או אינטרסים צרים מצד שני.
רשאים עובדים להתאגד בחברה למתן שירותי עבודה – קואופרטיבית או אחרת – שתתמך על-ידי האיגודים המקצועיים ותסתייע בהם לניהול, הגנה וקידום האינטרסים הפרופסיונליים שלהם מול מעסיקיהם. מאחר שלממשלה כוח רב והמעסיקים גם הם מתאגדים להגנה על האינטרסים המשותפים שלהם, צריכים גם העובדים לנצל יתרונות לגודל, אולם ניצול זה חייב להיות הוגן ועינייני ולהשען על אחריות רבה כלפי כלל הציבור. מתוך אותם שיקולים בדיוק, אין לכפות על המעסיקים את מי להעסיק, בין אם מדובר במשק פרטי ובין אם במעסיק ציבורי.
