ב
עיתון הארץ של יום שישי האחרון(25.2) פורסמה מודעה בעמוד הראשון, שאפשר לומר עליה במילים עדינות: מאוד לא שגרתית. המודעה הייתה מטעם ועד העובדים של
עיתון הארץ שמומנה על-ידי אגודת העיתונאים. בעיתון הארץ מתקיים סכסוך עבודה מזה כמה חודשים, בעקבות כוונת המו"ל,
עמוס שוקן, לערוך שורה של שינויים וצמצוצים בעיתון. בין היתר נסגר מוסף הספורט כמוסף עצמאי, חלק ב' אוחד עם חלק א' וכעת נסוב המאבק על פיטורי הגרפיקאים של העיתון.
עמוס שוקן טוען כי השכר שמשולם להם גבוה מדי, וכי ממילא רובם מגיעים לעבודה בעיתון לזמן קצר, עד שהם מתקדמים למקום אחר. יש באמירה זו גרעין של אמת,
אין זה סוד שלעבוד כגרפיקאי בעיתון יומי אינה פסגת המקצוע של צעירים וצעירות שזו מלאכתם. ההשראה המקצועית אינה בשיאה, כי בסך-הכל מדובר בטבלואיד שיש לו כללי עיצוב ועימוד קבועים, שעות העבודה אינן מהנוחות ביותר. אז מה נשאר? התגמול. מאז ומעולם שכרם של גרפיקאים בעיתון לא היה בסולם הגבוה של בעלי השכר בתקשורת, בהשוואה לעובדי דפוס או עיתונאים למשל.
שוקן מצביע על עובדה שהם באים לזמן קצר ובורחים, ולכאורה לא מבין למה הם בורחים? האם לא עדיף למקום עבודה, לשמור על גרען של גרפיקאים קבועים, שיתוגמלו כראוי, ולא יתפתו לכל הצעת עבודה שתוצע להם בחוץ, ובלבד שתהיה גבוהה בעוד 500 שקל ממה שהם מקבלים?
שוקן מנסה להחזיק "מת חי"
עמוס שוקן הוא מו"ל ותיק, איש תקשורת מנוסה. אי-אפשר לייחס לו חוסר חוכמה או אי הבנת המקצוע. כמי שקיבל בירושה את אחד העיתונים הייחודיים בעולם ובודאי בישראל הוא מתמודד כבר שנים עם הסוגיה: כיצד לשמור על העיתון שהוא ללא ספק ספינת הדגל של העסקים שלו, ומצד שני איך להתמודד עם העובדה שהבייבי השני שלו, דב מרקר, מהווה עוגן כלכלי יציב ומניב.
אף אחד לא מתכחש למציאות כיום
דה מרקר נושא על גבו את עיתון הארץ ושניהם ביחד סובלים מהירידה המתמדת במספר קוראי העיתונות המודפסת. ולכן שוקן מנסה להחזיק את "מת חי" הזה ששמו עיתון הארץ, עם מינימום הוצאות, כדי לא לאבד את הקהל הנאמן שלו, שלמרבה הצער, במציאות התקשורתית של היום אין לו שום אלטרנטיבה.
עמוס שוקן מבקש ליישם את הסלוגן האלמותי" ללכת עם ולהרגיש בלי. אבל עיתון אינו חזייה ועובדים אינם ברגים במכונת ייצור שאפשר להזיז אותם לאן שרוצים. נכון הוא שבשני העשורים האחרונים מצבם של העיתונאים וכל עובדי המדיה הולך ומחמיר.
ההפצה של אתרי האינטרנט, החדירה של הטכנולוגיה המאפשרת לכל אחד לפתוח כלי תקשורת, המצוקה הכלכלית שמחייבת את העיתונים "המסורתיים" להיות תלויים בבעלי מאה שלא מהססים גם להכתיב את הדעה, כל אלו הפך את מקצוע העיתונות לאחד המקצועות המופקרים ביותר מבחינת זכויות, תנאי עבודה ויכולת בכלל לבצע את המשימה אף אחד לא מוכן להתייחס למקצוע העיתונות כל מקום עבודה, ולעיתונאים כאנשים שעובדים קשה, ולעיתים קשה מאוד, בכל יום, כדי להביא פרנסה הביתה.
מנצלים את עודף ההיצע של העיתונאים
נכון שיש במקצוע הזה הרבה מאוד הילה, אבל כמו כל הילה היא לא אמיתית, מזוייפת. חייהם של עובדי התקשורת מורכבים וקשים לא פחות מכל אזרח אחר. העובדה ששמם מופיע בעיתון בכל בוקר, לא עוזרת להם מול מנה הבנק שמסרב להתעלם מהמינוס שלהם. את המציאות הזו מנצלים כל המו"לים, כולל עמוס שוקן.
הם יודעים שיש עודף היצע של עיתונאים שמוכנים לעבוד בשכר נמוך, ואלו תופסים את מקומם של עיתונאים ותיקים שמושלכים החוצה, בגילאים מתקדמים יחסית, ללא כל זכויות והגנה. עיתון הארץ ידע בעבר שורה של מאבקים של העיתונאים כמו גם עובדי הדפוס והמדיה מול עמוס שוקן. זה האחרון לא היססס בשנת ה-80 וה-90 לעקוף שביתות שיזמו הוועדים ולהדפיס את העיתון במקומות אחרים. כולנו זוכרים את המאבטחים והמטוסים שחגו בשמיים מעל בית הדפוס שהחל להדפיס בזמנו את עיתון חדשות ז"ל.
לכן שוקן מנסה להחזיק את "מת חי" הזה ששמו עיתון הארץ, עם מינימום הוצאות, כדי לא לאבד את הקהל הנאמן שלו, שלמרבה הצער, במציאות התקשורתית של היום אין לו שום אלטרנטיבה. עמוס שוקן מבקש ליישם את הסלוגן האלמותי" ללכת עם ולהרגיש בלי.
כעת מלאכתו של שוקן כמו גם מולים אחרים קלם יותר. מרבית העיתונאים הם בחוזה אישי, רובם לא ששים אלי קרב, כי הם רוצים לגמור את החודש ולהחזיר משכנתא, ולכן שוקן מעז לבצע שינוייים ארגוניים, תוך שהוא יודע היטב שהתגובה לא תהיה עדינה. .
בעבר מקצוע העיתונות היה מוגן על-ידי ועדי עובדים חזקים ואגודת העיתונאים. המציאות שתארנו קודם, החלשת כוח המיקוח של העיתונאים, סרסה לחלוטין את אגודת העיתונאים כמי שאמורה להיות גם האיגוד המקצועי של כל העוסקים בתקשורת.
התחרות כבר עושה את שלה
המודעה שפורסמה בהארץ ביום שישי היא ללא ספק חריגה והשאלה היא תהיה סנונית ראשונה בדף חדש של מאבק מקצועי שאגודת העיתונאים ב תקח על עצמה. נכון, רבים מאיתו לא תמימים לפני כמה חודשים הוקם אגודת עיתונאים חדשה, חלופית לאגודה של בית סוקולוב, בסיועו של מזכיר ההסתדרת עופר עיני. נראה שהתחרות כבר עושה את שלה, והאגודה בתל אביב מיהרה להרים את הכפפה של עובדי הארץ ולצאת למאבק גלוי מול הנהלת העיתון.
יש גם במהלך הזה ביטוי יפה של סולידריות בין כל עובדי המדיה. בעולם הגדול ובאירופה, כל העובדים במדיה, מעיתונאים ועד עובדי דפוס כבר מאוגדים מזמן באיגוד מקצועי אחד. בישראל מסיבות היסטוריות התהליך הרבה יותר איטי. הכנסת הגרפיקאים תחת חסות אגודת העיתונאים היא משב רח רענן באופק האפור והמדכא שמלווה את המציאות התקשורתית בישראל 2012 . .