סיפורה של גדר ההפרדה הוא סיפור מהלכיה המבולבלים של ממשלת ישראל אל מול הטרור הפלשתיני, אל מול הקהיליה הבינלאומית ואל מול המחנות הניצים מבית. הוא מעורר את השאלה: האם ככה בונים גדר?
סיפורה של גדר ההפרדה הוא סיפורה של ארץ-ישראל השסועה באלה הימים. תחילה התווכחו ימין ושמאל בשאלת נחיצותה, לאחר מכן על משמעותה, אם מדינית היא אם-לאו, ובהמשך על התוואי שלה. כך או כך היא נהפכה למיזם ישראלי אופייני, שנסחב ומשתהה (ראו מיזם נתב"ג 2000 שרק בסוף 2004 עתיד להיחנך), בין בשל מצוקות כספיות, בין בשל בעיות ביורוקראטיות ובין בשל ויכוחים בקרב גורמי התיכנון והביצוע.
כמו בנושאים אחרים, מדיניים, ביטחוניים וחברתיים, טיפולה של הממשלה בתהליך קבלת ההחלטה על הגדר ושלבי הקמתה מבולבל ומהוסס, נעדר נחישות והתקדמות, עד שהגדר עצמה מהווה הזמנה לצרות ולמהומות. עוד בטרם הושלמה, נתונה גדר ההפרדה ללחצים בינלאומיים, משמשת עילה למיתקפות מילוליות על ישראל. הממשלה אינה עומדת בהם כראוי ואינה הודפת אותם כדרוש. ובסגנון השאלה הנודעת, מי יגן על השומרים? - בא לנו לקום ולזעוק, מי יגן על הגדר?
הביטוי המוחשי לחולשת-הגדר שמפגינה הממשלה הוא החלטות בית המשפט העליון (בג"צ) בירושלים ובית הדין הבינלאומי בהאג. בעוד בית המשפט הישראלי פקד על "מידתיות" - מושג חדש שמשמעו הקלות לצד הפלשתיני, התחשבות בסבלו ויישור הגדר לכיוון מערב - הנה השופטים האטומים שהתכנסו בארמון המנותק בבירת הולנד, הרחיקו לכת, כצפוי. הם הכתירו את ישראל כמדינה כובשת ותבעו ממנה להזיז את הגדר מן השטח ה"כבוש".
טרור פלשתיני? מתאבדים פלשתינים? רצח ללא הבחנה של יהודים? - כל אלה היו בלתי רלוונטיים לדעת חבורת חובשי הגלימות ועטויי הפאות מ-15 מדינות, בעת שניסחו את המסמך המביש, כמעט אנטישמי.
וממשלת ישראל? לכאורה, לא נבהלה מפסק הדין. גם לא מחומרת ניסוחו. לזמן-מה היה נדמה, כי שוב ראינו אצל אריאל שרון סממנים של "גברות עולה", כביטויו של אצ"ג, אבל בפועל הגיבה הממשלה כמו היתה עלה נידף ברוח, כאילו איום קיומי מרחף לפתע מעל המדינה למשמע מילמולי השופט הסיני, נציג מעצמה שרודה בטיבטים ללא רחם.
גנראלים ויועצים כונסו בלשכות ראש הממשלה ושר הביטחון, לדון בשינוי תוואי הגדר, כדי לספק את רצון הקהיליה הבינלאומית. מלאכת ההקמה נעצרה, קטעי גדר פורקו, מפות שורטטו מחדש - והתוואי כמובן יושר והוזז לכיוון הקו הירוק. ולמי בכלל איכפת מן הנזק הבלתי-הפיך לנוף ולסביבה?
ישובים נוספים, שכבר ראו עצמם מחובקים על-ידי הגדר, מוצאים עצמם מחוצה לה. מעתה גם מעליהם מרחף סימן שאלה מדיני גדול. מצד אחד, שר הביטחון סייר בשטח, פיזר כמה הבטחות, ניסה להרגיע; מצד שני, נפוצו ידיעות, לא בלתי מפתיעות, שגם את ירושלים תחצה הגדר. בימים ששרנו כולנו, שוב, את "ירושלים של זהב", לזכרה של נעמי שמר ז"ל - ירושלים השלמה עלולה לחזור לימים שקדמו לחיבור הימנון מופלא זה.
סיפור הגדר מלמד, כי "זקיפות הקומה" השרונית משולה לקנה רצוץ. שרון אינו שונה מכל מנהיג אחר של השמאל. כמוהם גם הוא מוכן להכיר בתביעות פלשתיניות, נכנע ללחצים בינלאומיים, ואינו מתרשם מהשרשרת האנושית שנמתחה מנוה-דקלים ועד הכותל המערבי. האיש פשוט שכח כל מה שהטיף לו ותבע כשהיה בעצמו באופוזיציה.
כשם שנסוג עתה מתוואי הגדר המקורי - כך ספק אם יעצור לאחר הנסיגה ה"קטנה" שהוא מתכנן לבצע בעוד כמה חודשים בחבל עזה ובצפון השומרון. נסיגה זו רק תגביר את התיאבון הערבי לעוד שטחים, לטרור קשה מנשוא, ואת הלחצים לנסיגות ישראליות נוספות. והשאלה המנקרת היא, אילו עוד הפתעות צפויות ממי שעומד בראש התנועה המתיימרת לראות עצמה כממשיכת דרך ז'בוטינסקי?
ראש בית"ר לבטח היה מתהפך בקברו לו ידע את המתרחש היום, 64 שנה לאחר הסתלקותו, במדינה שעליה חלם ולמענה לחם. ז'בוטינסקי - כפי שכתב ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו, במאמרו החשוב בקובץ שזה עתה ראה אור: "איש בסער" - "היה פוסל את ההנחה שאפשר להבטיח איזה גבול על-ידי שורה של ביצורים אף באמצעים של הטכנולוגיה המודרנית. ודאי היה אומר, שאפילו מעין חומת סין לא היתה עשויה למנוע כיום חדירות של אויב תוקפני - ולא של צבאו בלבד. גם טרוריסטים מעטים יכולים למצוא דרכים כדי למצוא פירצה בכל מחסום, שדרכה ייכנסו וייצאו באין מפריע".
לו ז'בוטינסקי היה חי עימנו היום, הוא היה מזכיר לכולנו את היפוכה הגמור של גדר ההפרדה - את רעיונו הגדול בדבר קיר הברזל. הוא היה אומר לנו, כלשונו של פרופ' נתניהו, כי "גבולה של ארץ ניתן להבטחה רק על-ידי כוח ההרתעה של עמה, כשעם זה רב כמות מאויבו המתנכל לו, ובייחוד עדיף עליו בכוחו הצבאי, וחדור רוח גבורה ואורך רוח, המכשירים אותו להילחם בכל עת על ארצו במחיר כל סבל וקרבן".
תעלומה היא, מה קרה לו לאריאל שרון, שבמקום להקים ולחזק את קיר הברזל הז'בוטינסקאי, במקום לייצר לחץ נגדי ללחצים המופעלים עלינו מכל כיוון, ולהפיח רוח של קרירות ואיתנות בעם, הוא חולל מהפך אישי, אימץ עמדות תבוסתניות ומחלק מחדש את ציון בגדר, שנועדה להיות ביטחונית והיא לחלוטין מדינית.
גם בתהליך הנסיגה משטחים ("התנתקות" בלשונו המכובסת) וגם בהסגת הגדר לעבר הקו הירוק - שרון, הוא ולא אחר, התחיל את תהליך חזרתה של ישראל לקווי 67', שמהם נחלצנו לפני 37 שנה. ובעצם לא צריך להתפלא, שהרי ז'בוטינסקאי מעולם הוא לא היה. לעולם גם לא יהיה.
