שיחה מהעתיד

כילד בשנות ה-70, לא הייתה לנו טלוויזיה בבית, וזו לא הייתה אמירה חברתית אלא עובדה שחלקנו עם כל יתר המשפחות. כי פשוט לא הייתה טלוויזיה. את הפעם הראשונה שראיתי טלוויזיה אני זוכר היטב. ואח"כ הגיעו הטלוויזיות שהיה בהן גם צבע, ואת שידור הצבע הראשון ראינו (אם אני לא טועה) בשידור האירוויזיון, ואח"כ פעם בשבוע בימי א' אחה"צ עם "בית קטן בערבה". טלוויזיות הפכו למכשיר נפוץ ואז הגיעו הטלפונים האלחוטיים. אחריהם הגיעו משחקי המחשב הראשונים (מי בכלל זוכר או יודע היום מה זה "אטארי"?), ואח"כ מחשבים עם מסך שחור ואותיות ירוקות, ומחשבים של ממש, ואז הטלפון הנייד שהגיע במזוודה עם ציוד היקפי ששקל כמו ארגז קולה. הדיגיטציה כובשת את האנושות בקצב מתגבר וחודרת לכל תחומי החיים, משנה את המציאות החיצונית שלנו לבלי הכר. אבל היא משנה גם את המציאות הפנימית, את הלך המחשבה, את דפוסי הפעולה, את המרקם החברתי, ומעל לכל המימדים האישיים – היא משנה את ההתנהגות האנושית. חבר שלי, שהוא כבר סבא, יודע לספר שהנכדים שלו משחקים עם מכשיר Iphone מגיל שנה, והוא לא היה מופתע כאשר אחד הנכדים הללו ניגש למסך הטלוויזיה וניסה להחליף ערוץ על-ידי החלקת האצבע על המסך כאילו היה זה "מסך מגע".

את השורות הללו אני כותב בבית הקפה השכונתי. אני מוקף באנשים שיושבים ועובדים, לבדם, או בפגישה עם עוד כמה אנשים סביב לשולחן. תמונה סוריאליסטית לגמרי. על כל שולחן מאויש יש כמה מכשירים דיגיטליים, והם משמשים את האנשים בו זמנית. הממוצע המספרי של מכשירים דיגיטליים, עולה על ממוצע האנשים סביב השולחן, עם יתרון ברור לטובת המכשירים. "אנחנו" הוא ביטוי יחסי מאוד, המעוות במידה לא מבוטלת את השוני בינינו. אבל אם "אנחנו" היה ניתן להגדרה כוללנית, אז "אנחנו" ניצבים, לראשונה בהיסטוריה האנושית, בפני קצב מתגבר מאוד של שינויים, קצב העולה בהרבה על קצב המעבר בין דורות. ההורים שלי נולדו בעולם שבו לא הייתה דיגיטציה, והנכדים שלהם לא מכירים עולם ללא דיגיטציה. מבלי להיכנס יותר מדי לעומקו של השינוי הדיגיטלי ולהיקף המשמעויות שלו על ההוויה האנושית, הדיגיטציה - מקרבת אותנו אחד אל השני, ומרחיקה אותנו מעצמנו. הקירבה הדיגיטלית הנוצרת באמצעות ביטוי רגשות דרך מכשיר מותירה את עיקר הרגש מחוץ לעולם הרגשי הדיגיטלי. כדי להבין את משמעות הריחוק הפיזי-אנושי באמצעות הקירבה הדיגיטלית, ניתן לחשוב על הסיפורים על האנשים שנכלאו לאחר לידתם במרתף ומעולם לא באו במגע אנושי מלבד עם מי שנכלאו על ידו. עם כל הכבוד ל"סמיילי", הוא אינו חיוך

התבוננות על קצב השינויים הטכנולוגיים בעשורים האחרונים, מצביעה באופן ברור על כך שהקצב מתגבר, עומקם של השינויים ומשמעותם הולכים ומתעצמים, השילוב בין הטכנולוגיות מייצר תלות הדדית. התלות ההדדית הזו אינה רק בין טכנולוגיות וביטויים "חפציים" שלהן, אלא גם, ואולי בעיקר, שלנו כצרכנים של טכנולוגיות המגולמות בחפצים. בשיחה מרתקת על השילוב בין טכנולוגיה ואנושות, הצביע בן שיחי על העובדה שאדם יכול לקום מן השולחן על-מנת לגשת לחדר השירותים, והוא ישאיר על השולחן את המפתחות, את הארנק, אבל לעולם לא ישאיר מאחוריו את הטלפון הסלולרי. איש אינו יודע לחזות את העתיד, ובוודאי שלא בנושא הטכנולוגי. אולם ניתן לומר בבטחה כי השימוש בטכנולוגיה יגבר, בכל המובנים ובכל ההיבטים של הקיום האנושי. הטכנולוגיה כבר ממלאה תפקיד גם כתחליף לידיים עובדות, גם כהרחבה ליכולות אנושיות, אבל גם כגורם המרחיק את האדם מעצמו, מעולמו הרגשי, ומכישוריו החברתיים והבינאישיים.

כבר ראיתי משפחות ישובות מול הטלוויזיה בערב, כאשר כל בן משפחה עסוק במכשיר הסלולרי של עצמו, חלק מבני המשפחה מנהלים אינטראקציות סימולטניות על יותר ממכשיר דיגיטלי אחד, וכבר ראיתי מקרים שמשפחה שלמה משחקת במשחק אינטראקטיבי ומנהלת שיחה בתוך עולם המשחק באמצעות מסרים דיגיטליים. הטכנולוגיה מביאה עמה תבניות חדשות של התייחסות האדם אל המציאות שסביבו, ואל המציאות שבתוכו. אנחנו מתָקשרים יותר עם אחרים (facebook, twitter, sms, mms, IM וכו'), ומפתחים יכולות לתָקשר גם עם אנשים שאיננו חולקים עמם שפה, תרבות, מנהגים, סביבה, זהות, הזדהות... התקשורת המאסיבית, חוצת גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים, היא ללא ספק סימן ההיכר של הדור הדיגיטלי. ובעת שהדיגיטציה מקרבת בין אנשים, עמים ותרבויות, היא משמשת גם ליצירת ריחוק בינאישי, מודל חדש של התייחסות, המותיר מאחור מידה לא מבוטלת של רגשות ומגע בינאישי. אין זה מקרי שחברות התקשורת מכרו את מרכולתן תחת אמירות כמו "Connecting people". אבל connectivity היא תשתית, ולא תוכן. כיום אנו עדים יותר לאמירות מעולם התקשורת של Google, המציעות את מוצר ה- connectivity של תוכנת Android במודל "חינם", ומפתחות סביב התקשורת את שוק התכנים (אפליקציות). Connectivity תמשיך להוות את התשתית לאנושות מרושתת ומקושרת, אבל מבחן התכנים הוא שיקבע. מבחן התוכן יקבע לא רק אילו תאגידים יוותרו בתחרות, אלא גם, ובעיקר, איזו אנושות תהיה כאן בעוד 20 שנים. הלו?!