תובנות מתוך הספר המופלא 'איך אתה נוהג' מאת המומחה למדעי ההתנהגות ושפת הגוף, מורי והמורה הרוחני הידוע, המרצה והסופר גבריאל רעם:
- קיים ענף מחקר הנקרא בשם: פסיכולוגיה תחבורתית. נוסד לראשונה ב-1980. מתוך הצורך למצוא דרכים להתמודד עם סכנות של נהיגה אגרסיבית, לחוצה ועמוסה. מתוך לימודים אלו צמחה התחושה כי צריך להעצים את האספקט האנושי בנהיגה ולהילחם בתופעת הניכור וחוסר האכפתיות של נהגים אלה כלפי אלה.
- הפסיכולוגיה החברתית חקרה את ההשפעות הפסיכולוגיות המעוררות נהגים להתנהגות סיכונית. כבר בסוף המאה ה - 19 נערכו מחקרים בנושא. מחקרים מצאו כי נוכחות אחרים משפיעה על היחיד כממריץ. בשנת 1920 טבע פלויד אולפורט את המונח: 'מאיץ או ממריץ'. כלומר: ככל שיהיו יותר נהגים על הכביש, כך הכל ינהגו מהר יותר ויפעילו פחות שיקול דעת. זהו בעצם האינסטינקט התחרותי או בשמו הפסיכולוגי: 'ההקלה החברתית'.
- שמיעת מוזיקה בנהיגה, נבדקה מחקרית, ונמצא כי מוזיקה רועשת וקצבית בזמן נהיגה עלולה להיות מסוכנת מאוד. המדענים הוכיחו שבזמן שמוזיקה כזאת מתנגנת ברקע, מתארך זמן התגובה של נהג ב - 20 אחוז. קצב הביטים הוא מה שמשנה, על-פי היועץ הרפואי קונרד קינג. ארגון הנהגים הבריטי אף פרסם המלצות משלו למוזיקה שרצוי לשמוע. "פייר סטרטר" של פרודיג'י ו"אינסומניה" של פיית'לס הם בין השירים המסוכנים.
- כרבע מהנהגים הישראלים מבטאים התנהגות תוקפנית בכבישים. כך עולה ממחקר שהתבצע ע"י ד"ר ליפז שמוע-ניר, מרצה לפסיכולוגיה במכללה האקדמית צפת. קיימת תוקפנות עוינת המכוונת להוצאת כעס על הנהג המעכב או לפגיעה בו ומכונה "זעם בדרכים" ובאנגלית: Road Rage. זו אפילו מוכרת כמחלה, כהפרעה פסיכולוגית המכונה גם: "הפרעת זעם הכביש".
קיימת עליה במספר המופעים של 'זעם בדרכים' בשנים האחרונות. התופעה מוסברת בתסכול קיומי יומיומי האופייני לחיים המודרניים. לעומתה, קיימת אגרסיביות, כלומר תוקפנות אינסטרומנטלית. מעין התקף הכולל את מכלול ההתנהגויות, שהנהג התוקפני חושב שיסייעו לו לעקוף את הגורם המעכב או החוסם בכביש. הדלק המניע את האגרסיביות היא תחושת האנונימיות של הנהג מאחורי ההגה. האנונימיות מאפשרת לנו לשחרר רסן ולהשתחרר מציוויים חברתיים. לכך נוסף מרכיב תחושת הביטחון הכוזבת שאנו חשים בתוך הרכב, והיותנו יצורים טריטוריאליים מאוד.
- גברים צעירים הפגינו באופן מובהק יותר תוקפנות מגברים מבוגרים. וכך גם נשים צעירות. הגברים מקבלים הרבה יותר דוחות תנועה מנשים. לא נמצא הבדל מובהק בין גברים לנשים בשיעור מעורבותם בתאונות דרכים.
- המחקר זיהה שתי התנהגויות תוקפניות שכיחות המאפיינות את הנהג הישראלי: שתי צפירות קצרות ברצף=תוקפנות עוינת ומעבר מהיר של הנהג מטור איטי לטור מהיר יותר=תוקפנות אינסטרומנטלית. המחקר פורסם בארה"ב כפרק בספר העוסק בהתנהגות תוקפנית ואלימות נהגים. פרופ' מני קוזלובסקי קובע כי על-פי תוצאות המחקר ניתן לפתח תוכניות התמודדות ומניעה עבור נהגים מסוכנים ובכך, לשפר את תרבות הנהיגה ולהקטין את שיעור תאונות הדרכים בישראל.
- גברים נוהגים בצורה יותר אגרסיבית מנשים. מספר הנשים המראות סימנים של אגרסיביות בדרכים, נמצא בעליה. הן מעורבות בתאונות פחות קטלניות מאשר הגברים. גברים מתייחסים לרכב שלהם כאל אזור בטוח. ככלי נשק. נשים לעומת זאת, נוהגות בסיכון כאשר הן לא מספיקות לבצע את מה שרשום ברשימת המטלות שלהן.
- המנטליות הישראלית יוצרת סוג של נהג הנוטה לאגרסיה, גסות רוח וחוסר התחשבות. הוא נלחם בנהגים אחרים, במקום לראות עצמו כחבר ושותף למשתמשי הדרך. סף העוינות שלו נמוך, וקל להרגיז אותו. לנהגים הישראלים חשדנות גבוהה ביחס למניעים ולכוונות של אנשים זרים. חשדנות זו באה לידי ביטוי באחת מן הבעיות הגדולות ביותר של הנהיגה הישראלית: אי מתן זכות קדימה. הענקת זכות קדימה נתפשת כמהלך טקטי שגוי במאבק ההישרדות היומיומי בג'ונגל חיינו. זה קשור גם לחוסר הפרגון המאפיין את המנטאליות הישראלית והנהיגה בכביש.
- מסקנות מחקריות של פרופסור שלמה גיורא שוהם מלמדות: ישנם נהגים שבתוקף האישיות שלהם מועדים לגרום ולהיות מעורבים בתאונות דרכים - יותר מנהגים אחרים. אלה הם נהגים המאופיינים כ'מועדים לתאונות'. אלה הם אנשים במודל אישיות בעל 'ניטור עצמי נמוך' המתוארים כאימפולסיביים, נוטים להרפתקנות וריגושים, ומחפשים אחר הנאות מיידיות. הם אינם אוהבים לתכנן דברים מראש. זוהו 7 משתנים המצויים אצל נהגים המעורבים במרבית תאונות הדרכים: חרדה. מרדנות. מחפשי סיכון וריגוש. ליקוי או קושי בכושר הלמידה. אימפולסיביות. נטייה לעבריינות. לעומתם אופיינו נהגים בעלי 'ניטור עצמי גבוה': יכולת להתעלם מפרובוקציות, לשלוט בדחפים ובאימפולסים ולהפגין מתינות בנהיגה. דן לינק מכנה את בעלי הניטור העצמי הגבוה: נהגים מונעים.
הו נהגים והולכי רגל מונעים. היו נהגים והולכי רגל הבוחרים בחיים. נצחו בשדה הקרב הקטלני ביותר, הכביש. הניצחון בשדה הקרב הזה הוא ניצחון של כל אחד על עצמו ושל כולנו על נהגים טרוריסטים. הטרור בכבישים קטל יותר בני אדם מכל מלחמות ישראל והטרור גם יחד. השכול של חללי מלחמת הכבישים הרבה יותר נפוץ מכל שכול אחר ונדחק לקרן זווית שלא בצדק.
במלחמה בטרור על הכביש חייבים לזהות את הטרוריסטים המסוכנים יותר: ניתן לזהותם במבחני אישיות, כבעלי 'ניטור עצמי נמוך'. מהם חייבים למנוע רישיון נהיגה ולשלול אותו מהם באם ניתן להם. חייבים לאתר ולסלק את הנהגים הפראים מן הכביש ובהם צריכה האכיפה להתמקד. נהגים פראיים מועדים שהם עבריינים סדרתיים על הכביש חייבים להיות מוקעים חברתית ותרבותית וענישתם תותאם לענישת רוצח בכוונה תחילה. מצלמות מהירות תהיינה יעילות ומשמעותיות רק בצמתים ובקטעי כביש אדומים.
הטרור בכבישים חייב להיות מוקע, וחייבים להגדיר את המלחמה בטרור התחבורתי כמשימה לאומית בעדיפות עליונה, שמשרד ראש הממשלה יהיה ממונה עליה. כמו בכל מלחמה בטרור, מיגור האויב חייב להיות מלווה בנחישות בלתי מתפשרת, ובאפס סובלנות לאומית ומשפטית. חייבים לנצח ולהכריע את הטרור בכל חזית שהוא מכה בנו.
