מעל לפתח הכניסה לאחד הביתנים בבית החרושת למוות אושוויץ, מופיעה כתובת מצמררת המצטטת היסטוריון אנגלי: "מי שלא לומד מן ההיסטוריה, סופו שהוא חוזר לחוות אותה".
העם היהודי, ככל הנראה, השתדל ללמוד מן ההיסטוריה. עצם הקמתה וקיומה של המדינה היהודית, מעידים שהעם היושב בציון למד מן ההיסטוריה - לא כולל יהודים גלותיים שעדיין מעדיפים את מנעמי הנֵכר על פני החיים בארץ חמדת אבות, ולא כולל מקומיים שמתנערים בתואנות שווא מן הזכות להירתם למשימת הקיום של עם-ישראל.
לפני ימים אחדים, בוושינגטון, הוכיח ראש הממשלה
בנימין נתניהו כי הוא מתעקש ללמוד מן ההיסטוריה. מוראות שנות האימה 1945-1939, ותחושות חוסר-האונים וה'כצאן לטבח יוּבל', הם שעמדו לנגד עיני בנו של ההיסטוריון הבכיר פרופ' בנציון נתניהו, בשבוע שעבר, עת השמיע את נאום חייו וקבע נחרצות כי הופקו הלקחים מן הקטסטרופה הנאצית. "שנת 2012 איננה 1944", אמר בנאום דרמטי בפני 13,000 באי ועידת השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק. "...גם העם היהודי שונה. היום יש לנו מדינה, ותכליתה להגן על חיים יהודיים ולהבטיח את העתיד היהודי".
וכמו בתגובה פבלובית, הזדרזו פרקליטי השטן במקומותינו, אכולי שנאה תהומית לכל מה שנתניהו מוציא מפיו (ראו בעניין זה את הראיון המרתק עם 'זקן השבט'
יעקב אחימאיר, במוסף
מעריב בשבוע שעבר), למתוח ביקורת נוקבת על הנאום, וכינוהו במונחים משפילים: דמגוגיה זולה, ניצול ציני של זכר קרבנות השואה ועוד לגלוגים ונאצות.
האמת, שלא צריך להתרגש. זה לא חדש. דבָּרי השלום-אך-שווא נחרדים כל אימת שישראל עומדת על זכותה להתקיים, ולעולם לא יכירו בטעויותיהם הילדותיות. הארץ, במאמר ראשי, קונן על שנתניהו "כאחרון הטוקבקיסטים, לא היסס להשוות בבוטות את ישראל היום למצבם של יהודי אירופה בשואה", ולעג ל"וולגאריות וסרוּת הטעם" של נתניהו: "כל האמצעים כשרים: קיטש ומוות... רטוריקה נואלת המשלבת מיסכנות ומגלומניה".
עם התנסחות יהירה ופטרנליסטית שכזו, צפונבונית מתנשאת, שנדחית שוב ושוב על-ידי הרוב המכריע של הציבור, עדיין לא מצליח העיתון להבין מדוע זה קורה לו: יותר ויותר אנשים מתייחסים אליו, בטאונו של 'האדם הנבון', כעיתון תוד"א (תודעת אויב), ודווקא מוּשא שנאתו התהומית, נתניהו, נוסק על כנפי הרייטינג.
החרתה-החזיקה אחריו מנהיגת האופוזיציה
ציפי לבני. גם היא השמיעה אותן זמירות: "צריך להפסיק עם ההשוואות לשואה. אנחנו לא באותו מצב, תודה לאל, וצריך להתמודד עם המצב באחריות", וגם היא לא מצליחה להבין כיצד אחר כל אמירה אווילית שכזו, צונחת הפופולריות שלה ונוסק המוניטין של נתניהו.
העוינים הקבועים - מרקוס, לוי וגרוסמן
וכמובן, הפרשנים שעוינותם אומנותם. נביא הזעם הנצחי
יואל מרקוס, קרא: "ביבי שב בשקט", אך נאנס להודות כי "ההצלחה של ביבי היא בעיקר בהעלאת האיום האירני לתודעה העולמית". ואילו מתבכיין הקבע
גדעון לוי התרעם: "ישראל של נתניהו הצליחה להכתיב לעולם את סדר יומו באופן ששום מדינה קטנה לא הצליחה מעולם, וזה קורה דווקא בתקופה שבה מעמדה הבינלאומי של ישראל נתפס כרעוע במיוחד"... באירנית זה נשמע יותר טוב.
הגדיל לעשות ב'הארץ' הסופר דויד גרוסמן, שמתעקש בנושא האירני שלא ללמוד מההיסטוריה: "ראש הממשלה... משלהב את שומעיו, וגם את עצמו, תוך כדי אזכורים תכופים של השואה, הגורל היהודי וגורל הדורות הבאים. למול הרטוריקה האסונית והאפוקליפטית הזאת אפשר לרגעים לתהות אם נתניהו אכן מבחין בין הסכנות המוחשיות שישראל ניצבת בפניהן לבין ההדים והצללים של טראומות העבר".
ממרומי סמכותו הספרותית ממשיך גרוסמן: "במקום התרגום החד-ממדי של ישראל שנת 2012 לשואת יהודי אירופה, הייתה צריכה להישאל שאלה אחת - האם רצוי שישראל, מיוזמתה, תיכנס למלחמה עם מדינה כאירן, מלחמה שאי-אפשר לחזות את כל השלכותיה, וכל זאת כדי לסכל מצב עתידי, מסוכן בהחלט, אך שאיש אינו בטוח כי יתממש אי פעם? במלים אחרות: האם כדי למנוע אסון אפשרי בעתיד תידחף ישראל ליזום אסון ודאי בהווה?"
והוא מסיים את מאמרו בשאלה הנוקבת, היורדת עד חדרי בטן: "האם יש לאדם כלשהו זכות לגזור את דינם של רבים כל כך למוות, רק בשמה של חרדה מפני אפשרות, שאולי לעולם לא תתרחש?".
הדברים נשמעים, אולי, כמשא נבואי זועם כנגד קלות דעתם של השלטונות. אבל צריך לזכור שכושרו הנבואי של גרוסמן חלש למדי, אם ללמוד מן העבר. לאחר חתימת
הסכם אוסלו ב', הוא שמע באוזניו החדות פעמי משיח והתפייט: "אני חושב שאנחנו בתחילתו של נס. יש לנו סיכוי להיוולד מחדש" (בראיון עם
ניסים משעל, 28.9.95). התוצאות, למרבה הצער, רחוקות מלהיות נס: עם ישראל לא נולד מחדש, ורק הקיז מדמו עם מותם לשווא של 1,500 ישראלים חפים מפשע בידי הטרוריסטים הרצחניים שיובאו מטוניס, מכוח 'נס אוסלו'.
