השבוע קוראים בתורה שתי פרשות, וַיַּקְהֵל ו-פְּקוּדֵי. שתי הפרשות האלו מקבילות לשתי פרשות שקראנו, כל אחת בנפרד לפני שבועיים ושלושה, תְּרוּמָה ו-תְּצַוֶּה שם קראנו את ההוראות שקיבל משה לבניית המשכן וכליו והשבת קוראים על אודות הביצוע של אותן הוראות. זה מתחיל בכך שמשה אוסף את כל ישראל [שמות ל"ה]: [א] וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. בהמשך הוא אומר שני פסוקים, שעניינם הוא השבת ובעזרת השם נספיק לדבר גם עליהם, ורק אחר-כך מתחיל לדבר על המשכן וכליו. [ד] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר. [ה] קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה': זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. נזכיר כי בפרשת תְּרוּמָה הלשון היא [פרק כ"ה]: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.
בציווי, הלשון היא וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה ובביצוע, הלשון היא קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'. שם רש"י מפרש: לי - לשמי; גם, לִי = 40 שרומז למספר הימים ששהה משה לקבל את התורה ותְּרוּמָה עצמה היא צירוף אותיות "מ+תורה" כמובן, כאן אי-אפשר לפרש כך, אבל מה ניתן ללמוד מהמילה מֵאִתְּכֶם? אומר מורנו הרב יצחק גינזבורג שליט"א, מֵאִתְּכֶם זה צירוף אותיות אַמִּתְּכֶם, מכאן שאת התרומה צריכים להביא עם כל האמת הפנימית של המביא. וגם, מֵאִתְּכֶם = ראש, (501) וביחד עם לִי מתקבל הצירוף לי ראש שזה אותיות ישראל. לרמוז לנו כי כדי שיהיה (לי - [לה'] ראש) ישראל בשלמות, צריכים את ה-לִי של פרשת תרומה ביחד עם מֵאִתְּכֶם של פרשת ויקהל. ממשיך מורנו הרב גינזבורג ומביא מהזוהר, המפרש שאת התרומה יש להביא עם הרצון הפנימי שבלב, הכוונה היא לאמת הפנימית, אֲמִתְּכֶם.
כמובן, על-פי הפשט מֵאִתְּכֶם פרושו משלכם, אבל כנ"ל, הזוהר מפרש את זה על "רעוּתא דלִבָּא" הרצון הפנימי שבלב. והזוהר מסביר כי מכיוון ש-"לבא פליג לכל שייפין" שהלב, באמצעות זרימת הדם, הוא המחלק את החיוּת לכל האיברים, כידוע, הרי באותה הזדמנות הוא גם מעביר אליהם את הרצון השוכן בו ומניע אותם לבצע את הרצון. וכאשר מתגלה הרצון הפנימי של הלב, כאשר מתעורר (או מעורר את) רצונו הפנימי להביא תרומה לה', האיברים כולם נשמעים לו והיהודי עושה בשלמות, אַמִּתְּכֶם, את מה שצריך. כלומר כדי להגיע לכך עוברים תהליך ובו כמה שלבים המוכרים לכל מי שלומד חסידות: הדם זורם מהלב אל האיברים בתהליך הנקרא
השתלשלות. הדם מביא אליהם את החיוּת (החמצן) שמלובשת בו וזו
התלבשות. על רוח החיים הזאת שורה הרצון וזו
השראה.
שכינה על כל יהודי?
נזכיר כי המתואר בפרשותינו קורה לאחר שמשה ירד מן ההר עם בשורת הסליחה אחרי חטא העגל. באופן טבעי, העם שנכשל בחטא רוצה מאוד להתחבר בחזרה אל הקב"ה והנה מציעים לו את הדרך לכך; אומרים לו שכל מה שצריך זה לעשות את ציווי ה' בליווי הרצון הפנימי שבלב. אומנם כעת כולם רוצים כנ"ל, אבל התורה מספרת לנו על כך כהוראה נצחית; שכאשר מעוררים את הרצון הפנימי שיניע וילווה את המעשים הטובים, זוכים בכך להשראת הקדושה על עצמנו. והזוהר שואל האם זה באמת אפשרי? האמנם כל יהודי יכול להביא להשראת השכינה עליו באופן אישי? אומר הזוהר שאכן כן, כל יהודי יכול. רק שבשביל זה צריכים נדיבות לב, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'. בפשט, יְבִיאֶהָ מתייחס לתרומה, אבל הזוהר מפרש יְבִיאֶהָ על השכינה, שבעשייה הַמוּנָעַת על-ידי נדיבות לב, זוכה היהודי להביא את השכינה לשרות עליו.
במילים אחרות, הזוהר מפרש שהתְּרוּמָה רומזת לשכינה, שאותה מביא היהודי. ואת זה הוא עושה מתוך הנעה פנימית אבל בלי אינטרס אישי, אלא רק כדי למלא את רצון ה', וְיִקְחוּ לִי - לשמי, כמו שמפרש רש"י בפרשת תרומה. אלא שכמו בימים ההם, שאחרי הכישלון הנורא בעגל הזהב חוו במלוא העוצמה את הריחוק מה' יתברך וכמו מאליו התעורר בהם הרצון העז להתחבר אליו שוב, כך בכל דור ודור, כשיהודי חווה במלוא העוצמה את עובדת היותו בגלות ושהשכינה עצמה נמצאת בגלות, זו הדרך לעורר בלבו את הרעותא דלבא, את הרצון הפנימי להשכין את הקדושה פה על עצמו ועל עם ישראל ועד להשכנתה בעולם כולו, ומתוך כך הוא גם יעשה את המעשים הנכונים, בהתאם להוראות התורה הקדושה, שיביאו לכך.
לעשות - מתוך נדיבות לב
כאמור, ההוראות הראשונות בפרשת השבוע מתייחסות לשבת: [ב] שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. בפשט, הציווי הזה קודם לציווי על אודות המשכן כדי להורות לנו שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת. בפנימיות, אם נשים לב לכמה דיוקים בלשון הכתוב, ייתכן שנמצא קשר בין הפתיחה הזאת ובין המדובר לעיל בדבר ההנעה הפנימית והכוונה לי - לשמי, הנדרשת בעבודת ה'. קודם כל, מדייק כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', ההוראה בפסוק היא: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה; תיעשה, כאילו מאליה, והכוונה היא בלי השקעה רגשית עמוקה מדי מצד העושה. להשקיע רק כמה שצריך כדי לעשות היטב. ורק עשייה כזאת מכשירה את הנפש לחוות את השבת כ-קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'. שאם לא כן, השבת עלולה להסתכם במנוחה פיזית בלבד, בלי חוויה של קודש.
מצד שני, עשייה כזאת אפשרית רק לאחר שמפנימים בשלמות את הרעיון הפנימי של השבת, שהקב"ה הוא בעל הבית על העולם שברא, אנחנו שליחיו בעולם ותפקידנו לעשות את שליחותנו הכי טוב שאפשר. והדרך להגיע להפנמת הרעיון הזה היא אותה דרך שהבאנו לעיל מהזוהר הקדוש, עם הסבריו של מורנו הרב גינזבורג שליט"א, להתבונן בעובדה המצערת שאנחנו עדיין בגלות והשכינה עצמה בגלות. ההתבוננות הזאת מעוררת את הרצון הפנימי שלנו להשרות עלינו את השכינה ובכך להוציא אותה ואת עצמנו מהגלות. והדרך לכך, כאמור לעיל באריכות, היא לעשות מתוך נדיבות לב ולהתקרב לקב"ה, לא רק מתוך אינטרס שלי, שההתקרבות הזאת טובה לי, אלא להתקרב כי זה מה שהוא רוצה, לי - לשמי. עד כאן בקיצור על הפסוק הראשון בעניין השבת, אבל יש עוד פסוק: [ג] לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם; בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.
זהירות מכעס ביום השבת
ידוע שיש טל (39) אבות מלאכות (האסורות) בשבת ולהם תולדות לאין-ספור. כל איסורי המלאכה, כגון חרישה, זריעה וכו', אינם כתובים בתורה בפירוש, חז"ל לומדים אותם ממלאכת המשכן, מהפסוקים שאנו דנים בהם בתחילת פרשתנו, בשלוש-עשרה מידות (דרכי לימוד) שהתורה נדרשת בהן (כגון קל וחומר, גזירה שווה וכו') "הררים התלויים בשערה" בלשון חז"ל. והנה לאיסור הבערת אש בשבת מייחדת התורה פסוק מפורש בפרשתנו, מה ההסבר? הרמב"ם מצטט את הפסוק הזה בהלכות שבת [פרק כ"ד] הנה: אין עונשין בשבת. אף על-פי שהעונש מצות עשה, אינה דוחה שבת; כיצד - הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה, אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת, שנאמר לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם; בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת. זו אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר עונשין.
במניין המצוות של הרמב"ם נמנית גם המצווה הזאת, שלא לענוש בשבת, וכך גם אצל מוני המצוות האחרים. יש עוד הרבה מה לדבר בנושא זה, כמו למשל שאפילו הגיהינום סגור בשבת כי גם לרשעים הנידונים בו מגיעה מנוחה. אבל לענייננו, בהרבה מקומות הזוהר הקדוש מכנה את הכעס 'אש' ובספרי החסידות מזהירים במיוחד מהבערת אש הכעס בשבת. כתוב שעיקר הניסיון הוא בערב שבת, שיש יצר הרע מיוחד על הכעס בשעת כניסת השבת. ולכאורה, מה המיוחד בשבת? הרי חז"ל משווים בפירוש את הכעס לעבודה זרה וזה נכון בכל יום, אז מה הדגש על איסור כעס בשבת דווקא? ובכן, הרמז לחומרה המיוחדת של כעס ביום הזה נלמדת מהפסוק הזה בפרשת השבוע; כידוע, רוב ככל פסוקי התורה מתחלקים לשתי צלעות והחלוקה מסומנת בטעם אֶתְנָח. בפסוק שלנו יש שבע מילים והן מחולקות 5 וְ-2, כלומר האתנח נמצא תחת המילה מֹשְׁבֹתֵיכֶם.
מצד המשמעות הרעיונית, אפשר היה באותה מידה לחלק את הפסוק לשלוש וארבע, ואז היה מתקבל: לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ; בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. במלה מֹשְׁבֹתֵיכֶם כלולה בפירוש המילה שבת ומכאן למדים שעיקר הדגש באיסור הבערת אש הכעס הוא על יום השבת. כי בשבת, כידוע, יהודי זוכה לנשמה יתרה, תוספת הארה לנשמתו, שלעתים קרובות גם הגוף מרגיש אותה; אם נכשל בכעס ביום הזה, הנשמה היתרה מסתלקת ממנו מיד וכבר אין לו קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', לכל היותר יזכה למנוחה פיזית וגם זה לא בטוח, כי כעס ומנוחה הם תרתי דסתרי. וכאשר זוכים לא לכעוס בשבת, גם לא כעס סמוי שנזקו עלול להיות רב מאוד, זו הכנה טובה ל-שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, מאליה, שהראש והלב תמיד יהיו נתונים לה' יתברך.
