עד שבא האיסלאם לעולם, היו שבטי ערב מסוכסכים זה עם זה במלחמות אינסופיות, שנמשכו מאות שנים וגבו מספר גדול של חללים. כשהאיסלאם הופיע ברבע הראשון של המאה השביעית לספירה, הוא אמור היה להיות בסיס חדש, דתי, להגדרת הפרט והקבוצה, מוקד הזדהות רעיוני מאחד, שיחליף את ההזדהות השבטית המפלגת ששבטי חצי האי ערב סבלו ממנה. הטרגדיה של האיסלאם היא כשלונו במשימה חשובה זו. העמים והשבטים האיסלאמיים נותרו מפולגים, מסוכסכים זה עם זה ונאבקים זה בזה, כאילו ששכחו את האמירה המפורשת בקוראן (פרק 3 פסוק 103): "היצמדו כולכם לדת אללה ואל תתפרדו". החמור הוא שלאורך ההיסטוריה שימש האיסלאם גם שמן על מדורת הסכסוכים הפנימיים, שכן פעמים רבות תירצו צדדי סכסוכים פנים-איסלאמיים את המאבק ביניהם כסכסוך למען האיסלאם, וכג'יהאד שהכריזו זה על זה.
"עבד" - המילה בערבית לשחור עור
הקולוניאליזם האירופי הותיר מאחוריו בכל אפריקה מדינות הטרוגניות, שכל אחת מהן היא צירוף של שבטים שונים זה מזה, וחלקם עוינים זה לזה. לכן מרבית מדינות אפריקה נגועות מזה שנים רבות בסכסוכים אלימים המותירים מאחוריהם אלפים רבים של הרוגים ופצועים. מקרים של רצח עם - כמו בביאפרה בסוף שנות ה-60' וברואנדה ב-1994 - הם התוצאה הישירה של הסכסוכים הבין-שבטיים בתוך מדינות אפריקה. במקרים שצד אחד של הסכסוך הוא מוסלמי וצד אחר הוא נוצרי או אנימיסטי (עובד אלילים), מצטרף לסיבות למלחמה האלמנט הדתי, והוא הופך את הסכסוך לג'יהאד מקודש, המצדיק את מעשי הטבח ההמוניים.
הסכסוכים הבין-שבטיים, הנושאים גוון בינדתי, גרמו לשליטים מוסלמיים להתנהג בחייתיות ממש: אדי אמין, שליטה המוסלמי של אוגנדה בין השנים 1971 ל-1979, חיסל בדם קר כחצי מיליון מאזרחי המדינה. את חלקם הוא השליך לאגם ויקטוריה, כמאכל לתנינים השורצים בו. בימים אלה מסתובב ברשת סרט על רוצח המונים אוגנדי אחר, ג'וזף קוני, שגייס ילדים, חימש אותם והפך אותם לרוצחי המונים חסרי לב ומצפון.
במשך המחצית השנייה של המאה ה-20, התנהלה בסודן מלחמת השמדה נוראה בין הצפון הערבי-מוסלמי והדרום הנוצרי-אנימיסטי. מלחמה זו הפילה כשני מיליון הרוגים, והסתיימה בהסכם שהביא ביולי 2011 לחלוקת סודן לשתי מדינות - צפונית שהיא ערבית מוסלמית, ודרומית בעלת אוכלוסיה נוצרית ואנימיסטית.
מאז 2003 מתנהל בחבל דרפור שבסודן רצח עם, שבו מיליציות ערביות מוסלמיות מקורבות לשלטון הסודני מחסלות בשיטתיות שבטים אפריקניים שהם דווקא מוסלמים, שורפות את כפריהם, שוחטות את גבריהם והופכות את נשיהם לשפחות חרופות. עד היום כחצי מיליון איש חוסלו בקרבות, בשריפות וברעב שהיכה את אוכלוסיית דרפור שמיליונים מבניה אולצו לברוח ללוב, לצ'אד ולניז'ר. ביסוד סכסוך זה עומדת סברה עממית השוררת בקרב מוסלמים ערבים, שמוסלמים שאינם ערביים אינם מוסלמים אמיתיים, אלא מוסלמים סוג ב' המעמידים פני מוסלמים, ולכן דמם מותר.
חשוב לציין כי בערבית המילה לאיש שחור עור היא "עבּד", עבד, וסוחרי העבדים הגדולים ביותר שמכרו אפריקנים לעבדות באמריקה היו ערבים. ראייה זו של בני אפריקה הופכת אותם לטרף קל ולגיטימי, וכדי לא להיחשב עבדים, רבים מהם התאסלמו לאורך כל ההיסטוריה. זוהי אחת הסיבות שמוסלמים ערביים אינם רואים בהם מוסלמים אמיתיים, למרות שבמדינות שמדרום לסהארה - צ'אד, ניז'ר, מאלי ומאוריטניה - יש רוב מוסלמי.
עריפת ראשי המתנגדים
במאבקים על דרפור מופיעים ארגונים בעלי צביון איסלאמי ג'יהאדיסטי כמו "ג'מאעת אנסאר אלסונה אלמוחמדיה" - "קבוצת תומכי מסורת מוחמד", "ג'מעיית אלכיתאב ואלסונה אלח'יריה" - "אגודת הצדקה של הקוראן והמסורת", "הסלפיון" - "העבר המפואר", והטקסטים שמפזרים ארגונים אלה מזכירים את הטקסטים של אוסמה בן-לאדן ואיימן אלזוואהירי, מנהיגי אל-קאעידה. חשוב לציין כי במהלך שנות ה-90' של המאה הקודמת היו לאל-קאעידה בסיסים בסודן. מבסיסים אלה יצאו באוגוסט 1988 הפיגועים נגד השגרירויות האמריקניות בניירובי בירת קניה ודאר-א-סלאם בירת טנזניה, שהפילו יותר מ-200 הרוגים.
בשנים שבהן הייתה לאל-קאעידה נוכחות בסודן, טיפלו אנשי הארגון בעיתונאים בפוליטיקאים ובאחרים, שהתנגדו לארגון אל-קאעידה ולנוכחותו על אדמת סודן בדרכם המקובלת: באמצעות עריפת ראשיהם.
בסודן שלט במהלך כמה שנים בשנות ה-90' חכם דת מוסלמי, חסן אלתוראבי, אשר קרבתו לשליט, אלבשיר, אפשרה לו להחיל על סודן את חוקי השריעה המוסלמית: אלכוהול נשפך לארץ בראש חוצות, בתי קולנוע נסגרו וכללי לבוש קיצוניים נכפו על הנשים. הסכמת סודן לנוכחות של אל-קאעידה בשטחה הייתה על-רקע זה.
בניגריה, מחצית מ-160 מיליון תושביה הם מוסלמים ומחציתה האחרת - נוצרים. בקרב המוסלמים פועלת בשנים האחרונות מיליציה קיצונית הנקראת "בוקו חראם" ("המערב אסור") שמטרתה לסלק מקרב האוכלוסיה את כל השפעותיה של תרבות המערב ולהחיל את השריעה האיסלאמית כחוק המדינה. בחלק ממדינות המחוז בחלקה הצפוני, המוסלמי, של ניגריה, מיושמת השריעה האיסלאמית, ולכן אסור למכור בהם משקאות אלכוהוליים, ונשים נענשות בעונשי גוף קשים ואף במוות בכל פעם שהן נחשדות בחטאים נגד האיסלאם. עד היום נהרגו בניגריה אלפי אזרחים בהתנגשויות בין מוסלמים ובין נוצרים, על-רקע סכסוכים דתיים.
בלי בג"ץ ובלי "בצלם"
סומליה משמשת במהלך 20 השנים האחרונות זירה למלחמות שבטים עקובות מדם. המלחמה הביאה למעורבות של גורמי טרור בינלאומיים נוסח אל-קאעידה, כשהמיליציה האיסלאמית העיקרית היא "איחוד בתי הדין האיסלאמיים" הנתמכת במיליציה טרוריסטית, "שבאב אלת'ורה" - "צעירי המהפכה". מיליציות אלו אינן בוחלות בשום אמצעי נגד אויביהן, ומבצעות בהם מעשי טבח המוניים. התשתיות האזרחיות והכלכליות של סומליה הרוסות ומרבית האוכלוסיה סובלת מחרפת רעב, עובדה שבעיני המיליציות המוסלמיות אינה ממש חשובה. בשנים האחרונות התערבה אתיופיה (הנוצרית) בהשפעת ארה"ב (הנוצרית) בסומליה (המוסלמית), והתערבות זו הגבירה את המרכיב הדתי במערכת השיקולים והטיעונים של המיליציות המוסלמיות בסומליה.
מצב המלחמה והיעדר השלטון בסומליה החזירו את קרן אפריקה מאות שנים אחורנית, אל טרור שודדי הים: אלפי מוסלמים סומליים מוצאים את פרנסתם בשוד אניות בים הערבי ובאוקיאנוס ההודי, ובמיוחד אהובות עליהם מיכליות נפט, בשל גודלן, מחירן, והמטען היקר שהן נושאות. שודדי הים אינם בוחלים גם ביאכטות של תיירים, שכן אנשיהן הם בעלי אמצעים ולכן יעדיפו לשלם כופר במקום להתנגד לחוטפיהם. נחישותן של מדינות אירופה הביאה לחיסול כמעט מלא של תופעת שודדי הים. בלב ים אין בתי משפט וארגוני זכויות אדם: מאבטחי אוניות יורים בסירות השודדים כדי להרוג, ללא אזהרה ובלי משפט. העולם המתורבת הצליח למגר תופעה ימי-ביניימית זו, רק היות שבמלחמתו בה לא כבל את עצמו במגבלות הנובעות מרעיונות מודרניים כמו "זכויות אדם" ו"פרוצדורה משפטית". העולם הבין כי שודדי ים הוציאו את עצמם מהאנושות המודרנית, ולכן אין הם זכאים להגנות שהאנושות המודרנית מעניקה גם לפושעים. חשוב לציין כי אירן כמו אירופה ראתה בשודדי הים סכנה לכלכלתה, ולכן שיתפה פעולה עם "הכופרים" האירופים בעניין זה.
בקניה השכנה, כעשירית מהאוכלוסיה היא איסלאמית, וגם בה יש נוכחות של ארגוני טרור בינלאומיים. זכור לרעה הפיגוע הכפול ב-2002 נגד מלון "פרדייז", שבו נהרגו שלושה נופשים ישראלים ו-13 עובדים מקומיים, וניסיון להפיל מטוס של ארקיע, שאילו הצליח, היה גורם למספר גדול של הרוגים ישראלים.
במדינות צפון אפריקה - מרוקו, אלג'יריה, לוב ותוניסיה - פועל ארגון "אל-קאעידה של ארצות המגרב", אשר מדי פעם חוטף ורוצח תיירים ואנשי מקצוע כמו מהנדסים המגיעים לארצות אלה כתיירים או כבעלי תפקידים. במקביל, נוהגים קיצוניים איסלאמיים להתנכל למתנדבים אירופיים - רופאים, אחים ואחיות, הפועלים בדרך כלל במרפאות שמקים ארגון הבריאות העולמי - שכן האפריקנים המוסלמיים רואים בהם סוג של מיסיון מוסווה וחשאי, ולכן גם מסוכן.
בגאנה כשישית מן האוכלוסיה היא מוסלמית, וגם בקרבה פועלים תועמלנים סעודיים המסיתים את אחיהם המוסלמים נגד שלטונות המדינה.
מדי כמה שנים מתרחש במדינות בעלות אוכלוסיה איסלאמית באפריקה אירוע בעל מאפיינים דומים: טלוויזיה מוצבת ברחוב, בדרך כלל בחזית מסעדה, כדי למשוך אליה לקוחות, ומאות אנשים מצטופפים סביבה כדי לצפות בסרט או במשחק כדורגל. ואז מתבצע נגדם פיגוע רצחני, כדי להרתיע את האוכלוסיה מלהביט באמצעי הלא מוסרי הנקרא טלוויזיה. אירועים מסוג כזה התרחשו בסומליה ובניגריה.
עניין אפריקני אחר ה"מושך אש" מצד מוסלמים הוא הכישוף. שבטים אפריקניים רבים מאמינים בכוחם של מאגיה, רוחות, שדים ורפאים, ומשקיעים תשומת לב רבה בטקסים הכוללים מרכיבים של גירוש שדים על-ידי מכשפים. אך על-פי האיסלאם, אין למכשף זכות לחיות, ובכל פעם שמוסלמים נתקלים באירוע הכולל מרכיב של מאגיה, חלקם יוצאים מגדרם, ופועלים באלימות נגד המכשפים והמאמינים בהם.
בין הווהאביזם והצוּפיות
ההקצנה האיסלאמית המקיפה את מדינות אפריקה בעשרים השנה האחרונות היא התוצאה הישירה של ההטפה האיסלאמית המגיעה מסעודיה בשלוש דרכים עיקריות: מנהיגים מקומיים לומדים במדרסות בסעודיה ושבים לארצותיהם כדי להעביר את האוכלוסיה לאיסלאם הווהאבי, הקיצוני; מדריכים סעודיים העוברים בארצות אפריקה ומעבירים את בניה לזרם הווהאבי הקיצוני של האיסלאם; מסגדים, ספריות, תחנות רדיו, אתרי אינטרנט, ארגוני סיוע ומדרסות שסעודיה מקימה ומממנת, משמשים מרכזים להפצת האיסלאם הווהאבי. המצוקה הכלכלית השוררת במרבית מדינות אפריקה הופכת את אוכלוסי המדינות הללו לטרף קל ל"דעווה" הממומנת בפטרו-דולרים של סעודיה ומדינות המפרץ. מסגדים המוקמים בכסף סעודי ומפעילים רמקולים במרחב הציבורי, יוצרים מתח בינדתי עקב התחושה שהמוסלמים משתלטים על המדינה. חומר מודפס ומוקלט המחולק חינם לאנשים ברחוב יוצר בקרב לא-מוסלמים תחושה שהם קורבן לתעמולה מוסלמית, שבדרך כלל היא זרה ברוחה ובאופייה לתרבות הפלורליסטית של אפריקה.
מאפיין בעייתי נוסף הקיים באפריקה הוא התפוצה הרחבה של איסלאם צופי, המבוסס על תפיסות רוחניות ומיסטיות, לא פוליטיות ולא ג'יהאדיסטיות. האיסלאם הצופי רגוע ואינו עוסק בדרך כלל בענייני העולם הזה, והוא מתאים לאווירה הספיריטואלית הקיימת בחלקים שונים של אפריקה. בסודן נמצאת תנועת המהדי, שגם היא בעלת מאפיינים רוחניים מיסטיים. האיסלאם הווהאבי רואה בכיתות הצופיות סוג של כפירה, והמתח בין חסידי הווהאביזם ובין חסידי הצופיות עולה מדי פעם אל פני השטח בצורת מאבק בין הווהאביזם האלים המיובא מסעודיה ובין הצופיות השלווה והרוחנית שמקורה יותר מקומי.
מים ושאר ירקות
אירועי השנה האחרונה, הנקראים "האביב הערבי", הוסיפו גם הם שמן על המדורה האיסלאמית של אפריקה: קדאפי קיבל "תוספת" אפריקנית בצורת שכירי חרב שהגיעו מצ'אד, ניז'ר וסודן במאבקו במתנגדיו. רבים מהם נתפסו, וצבע עורם הסגיר כי אינם לובים אלא זרים, לא מוסלמים, שבאו ללוב כדי לרצוח מוסלמים. במקביל, התברר כי בסכסוך בתוך לוב קיים גם מרכיב אתני: בין מתנגדיו של קדאפי היו שבטים בֶּרבֶּרים, אזרחי לוב. מעורבות זו של אפריקנים במתרחש בין ערבים מוסלמים לא מסייעת להרגעת האווירה בין ערבים מוסלמיים לבין אפריקנים שאינם מוסלמים.
גם במרוקו קיים מתח רב בין הערבים, השולטים, ובין הברברים האפריקנים, הנשלטים. הבֶּרבֶּרים נחשדים בקביעות בהיותם בלתי נאמנים למדינה ולאיסלאם שנכפה עליהם, ולכן מעמדם במדינה בעייתי למדיי. תופעה דומה קיימת באלג'יריה, והיא מקור למתחים בין הצפון הערבי תושב הערים ובין הפריפריה המדברית, הבדווית והברברית.
גם מצרים, מדינה אפריקנית חשובה, נוטלת חלק במשברים האפריקניים בתקופה האחרונה: מיליוני אפריקנים נמלטו אליה מהמלחמות ומהרעב בסודן, באריתריאה, בסומליה ובמדינות אפריקניות אחרות. הרעת המצב הכלכלי במצרים בעקבות אירועי שנת 2011 דוחפת רבים מהם לחיי פשע ולניסיונות להגר לישראל דרך סיני. הבדווים מנצלים אותם באופן מחפיר, מסחיטת כספים ועד קצירת איברים.
המצוקה הכלכלית במזרח אפריקה מעודדת את ממשלות המדינות להשקיע במיזמים כלכליים - בחקלאות, בתיירות ובתעשיה - הצורכים מים, והן פועלות לניצול מי הגשמים היורדים בתחומן. מים אלה שזרמו בעבר למקורות הנילוס, נשאבים עתה במדינות קרן אפריקה. לכן זרימת המים בנילוס יורדת, וסודן (על שני חלקיה) ומצרים, הנמצאות המורד הנהר, מקבלות כמות קטנה יותר של מים. גם איכותם נמוכה יותר, בשל היעדר תשתיות טיפול בשפכים לאורך מסלול הנילוס. הדבר מעלה את הלחץ בקרב המצרים והסודנים, והם משקיעים מאמצים למנוע את עצירת המים בקרן אפריקה. המתח בעניין זה בין המדינות הולך ומתעצם, וגם הוא אינו מוסיף לרגיעה בין מצרים וסודן הערביות-מוסלמיות, ובין מדינות מזרח אפריקה, בעלות האוכלוסיה האפריקנית שחלקה מוסלמית, העומדות על זכותן לנצל את מימיהן. העובדה שבמצרים זכו "האחים המוסלמים" והסלפים בשני שלישים ממושבי הפרלמנט מהווה איום על מדינות אפריקה החוששות מהתגברות של מגמות איסלאמיסטיות גם אצלן, וממעורבות גוברת של מצרים האיסלאמיסטית בנעשה בתוך גבולותיהן.
לסיכום: אוכלוסיית אפריקה נמצאת בשורה ארוכה של סכסוכים פנימיים על-רקע שבטי, שהמרכיב האיסלאמי והאתני שבהם חשוב, ולפעמים קריטי. כסף סעודי, תעמולה ווהאבית, נוכחות של ארגוני טרור, ותפוצה רחבה של נשק (שחלקו נעלם ממחסני הנשק של צבא לוב בעקבות נפילת קדאפי), אינם מוסיפים רגיעה ליחסים בין קבוצות האוכלוסיה באפריקה, ומגמות ההתפתחויות אינן לעבר רגיעה.
