דרשת השבוע - פרשת צו

הַמֵּטִיף לְרֶצַח

הַמֵּטִּיף בָּאִסְלָאם לַהֲרוֹג אָדָם בְּמֵזִיד

וּמַבְטִיחַ לָרוֹצֵחַ מָקוֹם בְּגַן עֶדֶן כְּשָׁהִיד

וְנִסְמַךְ על המקרא-הַקֻּרְאָן שֶׁכַּךְ מְעִיד

הֲרֵי הוּא בַּעַר מִתְקוּפַת הָאֶבֶן שָׂרִיד

הֲרֵי הַ"כּוֹפְרִים"בְּעֵנָיו הֶם"תּוֹעֵי דֶּרֶךְ"

וְכִי נֶפֶש הָאָדָם עֲלֵי אָדָמוֹת רַבַּת עֶרֶךְ

הַנּוֹתֵן הֵתֵר לִרְצוֹחַ הוּא רָשָׁע וְצָר מֹחַ

כִּי אֱמוּנָה נִקְנִית לֹא בְּחַיִל וְלֹא בְּכֹחַ

מוּטָב לַמֵטִיף לָדַעַת כִּי כֹּל מַאֱמִין בַּר-דַּעַת

יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר נִכְתַּב וּמָהִי אֱמֶת וּמָהוּ כָּזָב

תורת העולה

למעשה הפרשה ממשיכה במה שהתחילה פרשת ויקרא, היא ממשיכה לעסוק בקרבנות. בפרשה זו הולכת ומתגבשת תורת העולה למעש סוגי הקרבנות וסיבתם. אין הפרשה קורא בשם הקרבן המושם על אש המזבח וטוב הדשן שהכהנים: אהרן ובניו נצטוו לטפל בו והפעולה הנעשית בכל מה שנפרש מהקרבן. לצורך זה אנו חוזרים אל פרשת ויקרא, שם נאמר נקרא בשם הקרבן: כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה , מן הבקר, ומן הצאן ...(ויקרא א/ב) ויודעים כי ניתן גם להקריב קרבן מן העוף והצומח. למשל על זבח התודה מדובר בצומח: חלות מצות בְּלוּלֹת בשמן ורקיקי מצות מְשֻׁחִים בשמן (ז/יב) .מכאן שלכל חטאת יש קרבן עולה. בהמשך מְדֻבַּר על עולת המנחה ומשתמע מן הדברים שֶׁמְּדֻבַּר בשחיטה. כך גם בכל הנוגע לתורת האשם, גם כאן מְדֻבַּר בשחיטה ואילו בזבח השלמים, מְדַבֵּר בעד עצמו, בשחיטת בעל חיים, כמו איל וכדומה. גם כאן מְדֻבַּר בחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חלות בלולות בשמן. מכל ברור כי הקרבן צריך להיות מובא לפי יכולתו של מקריב הקרבן. תורת העולה מצוה בין היתר על שרפת הנותר מן הקרבנות אחרי שלושה ימים, כדי שלא יחשב בשר הקרבן פִּגּוּל, כי האוכל מן הקרבן שבשרו הוּלַן שלושה ימים יענש, כי הרי לית מאן דפליג שֶׁהַפִּגּוּל מזיק למי שאוכל ממנו. כפי שכבר נאמר בויקרא שאלת הקרבנות הינה במחלוקת מאז הרמב''ם והרמב''ן ,לא כל שכן בימינו הדבר נראה כדבר שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ בָטַל קָרְבָּנוֹ, אלא שאנחנו קוראים את הכתוב ומנסים להעשיר את ידיעותינו בתחום שהיה בתולדות עמנו מהותי. לא רק בימינו אין רואים את הקרבנות עין בעין. גם הנביא ירמיהו אמר בענין זה: כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עֹלוֹתיכם סְפוּ על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אתם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח ....שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם (ירמיהו ז/ז) . מכאן חשוב יותר לעשות טוב וללכת בדרך הישר ולא לחטוא ולמהר לכפר על כך בקרבן.

הצומח והבשר לפי פרשת צו

העיסוק בקרבנות מן החי מביא אותנו לעסוק בשאלת אכילת הבשר, לעומת אכילת הצומח. העיסוק בכך מחזיר אותנו אל חֻמַּשׁ בראשית לאחר שכבר נבראו אדם וחוה ומקום מושבם היה בגן עדן. ברור מתוכן הכתוב כי אדם וחוה לא היו אוכלי בשר, היה עליהם להסתפק באכילה מן הצומח, בכך ניתן לראותם כצמחוניים ראשונים בתבל. דְבַר היותם צמחונים עולה מדברי אלהים אליהם: הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרֵעַ זֶרַע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרֵע זֶרַע לכם יהיה לאכלה .(בראשית פרק א') חיי הצמחונות של האדם נמשכו עשרה דורות מאדם עד נח. כאן הקב''ה דבר אל נח ואל בניו באמרו להם: ומוראכם וחתכם יהיה על כל-חית הארץ ועל כל עוף, השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים....בידיכם נתנו .(בראשית פרק ט') .. מכאן למדים אנו כי עוד בימי נח כבר קים ההיתר לאכול בשר, כי הרי בכניסה לתיבה אמר הקב''ה לנח להבחין בין הבמה הטהורה לבין זו שאיננה טהורה. אכילת הבשר עולה גם מאחד משבע מצוות בני נח שנאמר: ואיבר מן החי לא תוכלו ועוד נאמר : עוד בשר בנפשו דמו לא תוכלו, את הבהמה צריך לשחוט , כי נאמר סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למיתה. ברם את הדגים אפשר לאכלם לאחר מיתתם. מכאן התפתח המותר והאסור באכילת בשר של בעלי חיים למיניהם. הבהמה הגסה והדקה והעוף למיניהו ודגי הים למיניהם וכל רמש הרומש על הארץ. בעלי חיים המותרים באכילה, מפורטים בתורה ואף נָתַן בהם סִמָּנִים: כל מעלה גרה ומפריס פרסה ושוסע שסע פרסות. ניתן לאמר כי כל חיות הטרף הטורפות בעלי חיים אחרים לקיומן, בשרם אסור באכילה על ידי אדם ובכללם גם בהמות אלה: הגמל , השפן והארנבת והחזיר, למרות שאלה אינן טורפות חיות והם צמחוניות, הן אסורות באכילה על ידי האדם מישראל. המעבר מצמחונות לאכילת בשר איננה קשורה לרעיון הבסיסי של הצמחונים , אשר אינם אוכלים בשר בעלי חיים מתוך חמלה וצער על בעל החיים. בענין זה רק הזמן של עשרת הדורות הראשונים מבריאת העולם עד נח, קבע בענין אכילת הבשר של בעלי חיים. יתכן כי ארך זמן רב עד שהאדם היה מסוגל לצוד את בעלי החיים כדי שישמשו לו מזון.

לקראת חג המצות וקרבן פסח

אנחנו נמצאים שבוע לפני חג המצות הנקרא בפי חז''ל והעם חג הפסח. השם פסח בא להזכיר לנו כי הקרבן המקריבים אותו בארבעה עשר לחדש ניסן בחצות כקרבן תודה הוא נקרא קרבן פסח על שהקב''ה פסח על בתי אבותינו במצרים בהכותו את בכורי מצרים. מה עוד והשה מסמל אחד מאלילי מצרים. הקרבתו באה לאמר למצרים כי אלילם חסר אונים. על קרבן הפסח של ערב פסח נאמר כי הוא מן: הַקָדָשִׁים הַקַלִּים והוא אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי. ולענין שם השבת הזאת שבת הגדול , אין הוא מיוחס לשבת כי השבת לפי הדקדוק היא נקבה , הוא מיוחס ליום הגדול . יש אומרים גם התואר גדול מיוחס לרב הנותן דרשה גדולה על דיני החג , לכן גם אנו נקדיש דברים אחדים על כך ומן הראוי שהדברים יאמרו בשבת זו כדי לקימ המצוות בערב החג ובחג עצמו. לחג המצות כשמו בצורה עקבית בתורה, נתיחדו ארבעה שמות: חג האביב, חג החירות, חג המצות חג הפסח. מדוע נבחר בפי חז''ל השם חג הפסח , מתוך רצון לאמר שבחו של הקב''ה ,שֶׁפָּסַח על בתי בני ישראל במכת הבכורות. למעשה אנו יודעים כי מתחילים את ההכנות לחג שבועים מראש אם לא יותר, בעיקר אצל עקרות הבית אצל אם המשפחה וזה מתחיל ב"ניקיון". עד לערב לפני ערב פסח עת מקימים מצות בדיקת חמץ וּבִעוּר החמץ למחורת היום (עשית כל חמירא שורפים את החמץ למחרת אחרי שעה 10.00 בבוקר), מצוה זו נועדה, לסלק כל חמץ מן הבית לבל יראה ולבל ימצא . בימינו רבים הם המחדשים את הכלים, הוילונות והכיסויים למיניהם וכל מה שנראה "יָשָׁן" גם אם הוא יחסית "חָדָש". ואם נשאר חמץ שלא נראה, די בהשבתתו ולעשותו כ"עפרא דארעא". מכירת חמץ צריכה להעשות לגר הגר אתנו ואיננו בן ברית. הגעלת כלים ,נראית כעברה מן העולם,(אלא שתופעה זו קימת במקומות שונים ששם נמצאות קהילות חרדיות המקימות את המצוה כתיקנה) אלה שאינן עושים זאת משתמשים בכלים חדשים שקנו או ששמרו אותם לפסח. המצה יש רגילה ויש שמורה. מצה שמורה מיוחדת ומקור המצוה , בפסוק: "ושמרתם את המצות". כאן המקום להעיר כי איסור החמץ חל על כל ימי החג , אך אכילת מצה חובה היא רק בערב ראשון של פסח. אוכלים כזית שלוש או ארבע פעמים. הדלקת נרות החג, אם חל הפסח בשבת מדליקים נרות שבת וחג כמובן לפני כניסת השבת מברכים על שבת ויום טוב ושהחיינו . ואם חל בחול מדליקים נרות החג מאש אחרת דלוקה ומברכים על הדלקת נרות יום טוב ושהחיינו. ארבע כוסות היין . שתית ארבע הכוסות חובה, אפשר תירוש מהול ביין. לבסוף אכילת האפיקומן והצלי של פסח לפני חצות. ניתן למר כי מצוה גדולה היא לספר ביציאת מצרים ולא לשכוח אחרי חץ לקים מצות משארותם כמנהג יוצאי אר''ץ שאומרים: "משארותם צרורות בסבלותם על שכמם" כששמים את הצרור ובו שתים וחצי המצות על שכמ כל אחד ואחד לפי הסדר. זה המעט שמצאתי לנכון לאמר על החג היתר תשמעו מפי הגבורה. לזכור אין אומרים תחנונים החל מראש חדש ניסן, שהוא ראש חדשים לישראל הוא חדש האביב בחג האביב .

עַל כֵּן נֶאֱמַר,הַפּוֹסְלִים בְּמוּמַם פּוֹסְלִים וְכִי עַם יִשְׂרָאֵל נָתַן לָעַמִּים הֶַּדרֶךְ לָחַיִּים

מִכָּאן הַדְּבָרִים חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים שֶׁכְּבַר נִִכְתְּבוּ לִפְנֵי הַרְבֶּה שָׁנִים

וְכַךְ נֶאֱמַר וְכַךְ נִשְׁמַר

לַמְרוֹת שֶׁיֵשׁ מְשֻׁתָּף בֵּין עֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל שֶׁנֵיהֶם מַכִּירִים וּמַכְחִישִׁים תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל

אֶלֶּה כַּפְרוּ בָּעִקָר וְעָשׂוּ גַּם פֶּסֶל וּתְמוּנָה וְאֶלֶּה אִבְדּוּ אֶת הַתְּבוּנָה שֶׁבְּיִסּוֹד הָאֱמוּנָה

אֶלֶּה נָחוּ בְּטֶרֶם עַבְדּוּ כְּלָל, בְּיוֹם רִאשׁון וְאֶלֶה נָחוּ בַּשִּׁשִּי, וְטָעוּ בַסְפִירָה וּבָחֶשְבּוֹן

עַמֶּנוּ מְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא נַח בָּרִאשׁוֹן אוֹ בַּשִּׁשִּׁי והוא נוֹהֵג כִּדְבָעִי

לָכֵן מְקַיֵּם יִשְׂרָאֵל חַגּוֹ בְּמוֹעֲדוֹ בְּהַדְרַת עַם וְשִׂמְחָה רַבָּה בְּצִדּוֹ