"המצב הזה, שאחרים רוצים לראות בו 'התרוממות', אינו באמת אלא ההיפך מזה ממש, ושמו הנאה לו הוא: עבדות פנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית. את העבדות הזאת קבּלו עליהם אחינו ההם עוד לפני מאה שנה, ביחד עם הזכויות, אך בעת רעה הזאת תגָלה ותרָאה לעינינו בכל הודה והדרה"
1.
דברים אלו נכתבו על-ידי 'אחד העם' בשנת 1891, בהתייחסו למצב היהודים בצרפת כמאה שנים לאחר המהפכה הצרפתית ומתן הזכויות (אמנציפאציה) לתושביה היהודים. ומדוע מביא אני דברים אלה כאן? לאו-דווקא בהקשרם המקורי אם כי יותר על-מנת שישמשו ביטוי מדויק למצבנו החברתי הנוכחי בישראל, מצב של 'עבדות בתוך חירות'.
"הרבים הם סוף סוף סכום של יחידים..."
2, כה כתב א.ד. גורדון במכתב למשוררת רחל. ואם נתבונן בכנות על חיינו האינדיבידואלים, דווקא בימים אלו של חג החירות, נוכל לראות כי חיינו האישיים, ולכן גם הלאומיים, הם אינם חיי חירות באמת. חירות משמעותה: חירות רוחנית, פסיכולוגית ופיזית. ואילו אנו אולי מרגישים חירות במובן הפיזי, היומיומי, השגרתי, למראית עין אכן כן, בני חורין אנחנו ללא עוררין. אף אחד מאתנו לא אסור באזיקים, איש לא כופה עלינו לכאורה מה לעשות ואיך לנהוג. נוסעים אנחנו לטיולים סביב לעולם, קונים וצורכים כאוות נפשנו (כל אחד לפי מידת הכיס והיד המשגת...). אבל האדם הישר, שאינו עושה שקר בנפשו, ומביט היטב על הישראלי הממוצע בחברתנו יאלץ להודות במציאות אחרת לגמרי, לא נוחה בלשון המעטה.
ברמה האינדיבידואלית הרי שאורח חיינו הנוכחי אינו אורח חיים של חירות כלל וכלל. הוא אורח חיים משועבד. כן אנחנו משועבדים בנפשנו, לסטיגמות, לנורמות חברתיות (שאינן בהכרח נורמליות כפי שמצטייר בעיני חברתנו כ'נורמלי'). "הכסף יענה את הכל, הכסף קונה את הכל, ובעד הכסף תקנה, וההתהדרות מחפה על הכל..."
3 אורח חיינו גרם וגורם להרבה עיוותים, החיים שלנו הפכו להיות מהונדסים מכל הבחינות, אנחנו עצמנו הפכנו מהונדסים, וזה לא דבר שפשוט לראות בעצמך דווקא בגלל החברה שאנחנו חיים בתוכה, ייתכן שדווקא בגלל שדורשת הבחנה כזו כנות חסרת פשרות ויושר עצמי עצום ביותר.
בין התסמינים לעבדות זו יכולים אנו לראות את סוגיית הצרכנות החולנית והאבסולוטית, שהיא היא הפכה למהות החיים אצל רוב האוכלוסיה היום. אבל הצרכנות כמהות חיים אינה נוצרה יש מאין אלא היא נובעת מתוך פיצוי על כך שרוב האנשים נאלצים לעבוד בעבודות לא להם רק כדי להתפרנס וכאן יש בעיה מהותית שלא פשוט לפתור אותה. בין היתר, החיים המהונדסים הללו מתבטאים בתרבות היומיומית שלנו, והרי שאם יוצאים מנקודת הנחה ש"תרבות היא חלק מרכזי בבניית הזהות האישית", גורם שעל ידו כל אחד מאתנו מגדיר את זהותו, זה כבר מוביל למשבר לאומי, כללי, כי ככל שכמות גדולה של אינדיבידואלים נעשים מנוכרים לזהות האמיתית שלהם בהשפעת תרבות מסחרית אבסולוטית, הרי שזה מוביל בדיוק לכך שיש אנשים גלותיים, שמנותקים במחשבתם ולכן גם בהווייתם מכל מה שהארץ הזו, בה אנו חיים, אומרת.
למעשה החיים שלנו כאן הפכו להיות חיים גלותיים, אנחנו חיים בארץ אבל לא חיים בארץ (כמובן שאני כותב בהכללה). תסמין בולט לכך מלבד הצרכנות החולנית היא כי היהודי שב לסורו ומקדש את החנונות. "בחיים נשאר הכל פה, בארץ ישראל, כמו שהיה בגלות. התחייה נשארה אידיאל מופשט, והחיים חיי גלות. בנוסח חדש, ארצישראלי. [...] והאיכר נשאר חנווני או תגרן כשהיה, עם כל התכונות המיוחדות לחנווני ולתגרן ועם אידיאלים של חנווני או תגרן. [...] ארץ ישראל בכלל נשארה הארץ הקדושה והחיים בה - בעיקרם חיים של שנוררות, של מסחר בכל הקדש - של רקבון"
4.
יציאה מעבדות לחרות
כמו בכל ליל סדר נשב ונקרא כיצד "כל יהודי צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים..." כאילו הוא יצא מעבדות לחירות. ברל כצנלסון כתב בשנות הארבעים כי "אדם חש באופן עמוק את התופעה שהוא עצמו נתקל בה. אולם מה שהוא צריך לקבל מאחרים כמושג על תופעה שחלפה, שבשעתה אולי הסעירה את הרוחות וגרמה הרבה מאמצים, [...] אם הוא מקבל את זאת לגמרי מן המוכן - קשה להניח שהוא יידע להעריך זאת כראוי. כל אחד מאתנו כשלמד בבית הספר היסטוריה והגיע לפרק של יציאת מצרים [...] - האם באמת עמד על עומקם של הדברים, מה זאת 'יציאת מצרים'? מה זה 'בית עבדים'? - אני מסופק בדבר. כשרוננו מוגבל. [...] כוחות הנפש אינם מספיקים אצל כל אדם כדי שקיבל את לימודי ההיסטוריה העולמית כחוויה אישית שלו, ובלי זה ערך הדברים הנלמדים קטן מאוד. [...] כי הרי הדברים האלה שוב אינם דורשים מאמץ ממישהו, הרי הם כאילו עשויים כבר, תהליך העשייה כבר נגמר ותפור, וכבר אין רואים אפילו את התפרים"
5.
אם נסכים עם דברים אלו הרי שאולי את יציאת מצרים דאז לא נוכל לחוות ולהרגיש ממש כחוויה אישית. אולם, יש ביכולתנו לחוש חוויה אישית אחרת של יציאה מעבדות לחירות, אם נמצא בנבכי נפשנו את העוז הדרוש לקרוא תגר על המציאות חסרת המהות שנקלענו אליה.
המחאה החברתית של הקיץ האחרון, שעלולה לשוב בימים הקרובים, הוכיחה כי יש בכוחם של יחידים לסחוף אחריהם עוד יחידים וביחד להיות לכלל שלם שנאבק למען מטרה משותפת. אולם דבר שלא מספיק הפנימו רבים, אם בכלל, הוא כי לפני שנדרוש מהמדינה ומוסדותיה להשתנות, עלינו לשנות את עצמנו. ומדוע ראשית כל על היחידים להשתנות לפני הכל? כיוון שאם המדינה והמצב הכללי שלנו לא מוצא חן בעינינו, אם המצב הקיבוצי-קולקטיבי במדינה לא מניח את דעתנו, הרי שעלינו לבחון ראשית כל את עצמנו כאינדיבידואלים, כיחידים המשתייכים לאותו הכלל. עלינו לבחון את דרך השקפתנו על העולם ואת דרך חיינו. אם נעשה זאת הרי שנמצא ונבין שהמפתח לשינוי הכללי של החברה והמדינה מתחיל אצל כל אחד ואחת מאתנו, על-ידי שינוי השקפת עולמנו, המלאה לא מעט עיוותים וסטיות שדבקו בנו עם הזמן.
ככל שיותר יחידים יבינו זאת ויבחרו לבחון את חייהם, להסתכל על עצמם בכנות ויושר מלא, הרי שנתחיל להתקדם בכיוון השינוי הכללי המבורך. "אם אני מבקש חיים חדשים באמת, כלומר אם אין זה פראזה ריקה, הרי עלי קודם כל לעזוב את ההשקפה הרגילה על צרכי החיים [...] אם טעם החיים לא נשתנה אצלי, אין לי מה לבקש חיים חדשים..."
6 ותמיד לזכור את הכלל: "כל התנועות הגדולות בקרב האנושות, נבראו בראשונה על-ידי יחידים"
7.
ואין אלו רק 'פראזה ריקה'.
חג חירות שמח!
