זו העונה השנייה ש'בשם האהבה' רצה בתיאטרון הקאמרי והיא עדיין ממלאת אולמות. אפשר לומר שזהו בעצם קיץ שני להצגה. מי שמחפש מפילט מחום יולי-אוגוסט וחושק במשהו קליל ומשעשע שלא גורם לו להתייגעות אינטלקטואלית כבדת ראש שירוץ ל'בשם האהבה'.
'בשם האהבה' מאת אלן אייקבורן הוא בחירה מדויקת לקיץ הישראלי החם והמיוזע. בימים כאלה, כשלא בא לך להעמיס על מוחך נושאים הרי גורל, זה המקום לקומדיית יחסים קלילה שלא דורשת ממך מאומה חוץ מלהתמסר משועשע למה שמתרחש על הבמה. ואכן אתה באמת משועשע ונהנה וצוחק ומתענג. ומי צריך יותר?
אלן אייקבורן, האנגלי, הוציא מתחת ידו קומדיה מהוקצעת כתובה היטב על המשולש הנצחי: גבר ושתי נשים. אולם הערך המוסף כאן הוא שהמחזה לא נותר בגדר קומדיית יחסים קלילה ושטחית. אצל אייקבורן יש תובנה נוספת, מוסר השכל, עצב, דמעה קטנה שמסתתרת מאחורי הצחוק הסוחף. מצד אחד אתה צוחק ומצד שני מרגיש צביטה בלב.
אייקבורן ידע ליצור תמהיל נכון ומזוקק בין כל המרכיבים, ואכן לכל אורך המחזה נשמר המתח והאיזון העדין שבין דרמה, קומדיה ופארסה.
את ההצגה ביים לסלי לאוטון, אנגלי אף הוא, שאחראי כבר לכמה להיטים אצלנו ('טובים השניים', 'פרפר ברשת' ו'פיאף'). גם כאן בחירה נכונה של השחקנים עשתה את רוב העבודה. ארבעה שחקנים בסך הכל, וכולם נהדרים. אלון דהאן בתפקיד הדייר השמן והדחוי שמעריץ את ברברה בעלת הבית האלגנטית (ענת וקסמן). דורית לב ארי, הג'ינג'ית התוססת, בתפקיד 'הקורבן הקלאסי', שתמיד איכשהו בסוף הגברים תמיד נוטשים אותה. ליאור אשכנזי יפה התואר, המתוק והנחשק בתור החבר הסקוטי הצמחוני של לב ארי שמתאהב בברברה הקשוחה. וכמובן ענת וקסמן הנשית שמילאה את הבמה בנוכחות שלה.
בקיצור - צוחקים ונהנים. והעידו על כך מחיאות הכפיים הממושכות להם זכו השחקנים בסוף ההצגה.
