ידיעה בפינה של העיתון בישרה לנו שוב: "שתי נוסעות באוטובוס ישראלי נפגעו מזורקי אבנים בכביש 443, ליד בית חורון, ופונו לבית חולים. צה"ל פתח בסריקות". כשדבר כזה קורה על כביש ראשי לעיר הבירה, בקטע מרכזי שלו, אכן, צריך לפתוח בסריקות. אבל, הדגש בסריקות אלו צריך להיות, קודם כל, בחשיפת כסילי הביטחון שמחזירים אותנו לימי מלחמת הדמים על הכבישים, שכמעט ושיתקה את המדינה שבדרך לפני הכרזת העצמאות. זה לא היה קורה לו במקום לשגע את המדינה בתכסיסים לגירוש יהודים מבתיהם ביש"ע היו קברניטי הביטחון משקיעים יותר מחשבה למניעת סכנת הטרור בכבישים.
לחימה בלתי יעילה בטרור
ולשם כך, אין צורך בשום תקציב נוסף, ולהפך - הגיע הזמן לחסוך בכוח אדם המבוזבז כיום על לחימה בלתי יעילה בטרור. וגם הגיע הזמן לסגור את מכבסת המילים, ההופכת מתפרעים אלימים ל"מפגינים", ונגזר מכך שבמקום להשתמש באמצעים להדברת מתפרעים משתמשים ב"אמצעים לפיזור מפגינים", ואת הארגונים למען זכויות הפושעים מכבדים בתואר - "ארגונים לזכויות האדם". וצריך לשים לב, שבשנים האחרונות הפך גם ארגון "אמנסטי-אינטרניישנל" היוקרתי למכשיר הסתה אנטי-ישראלית, הרחוק מאוד מהגנה על חפים מפשע, כפי שנציגו הוכיח, כשהגיש תלונה לוועדת זכויות האדם בקונגרס ארה"ב נגד כותב שורות אלו - על שהעיז לצאת להגנת צה"ל, בתחקיר מקצועי שהזים את עלילת הדם של "רצח הילד
מוחמד א-דורה". לא נוכל לחסל את הטרור כל עוד כסילי הביטחון שלנו פועלים במישור זה באותה יעילות כמו שבהגנה הפיזית על אזרחי (וחיילי) ישראל.
הזמן שהקדישו לאחרונה קברניטי האומה לדיון על בית נטוש בחברון - מול הזנחת הדיון על מיגור הטרור - הוא תעודת עניות לאיכות הנהגת המדינה. תופעה זו ראויה לוועדת חקירה - לא פחות מזו של השופט אגרנט, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים. ולמען הגילוי הנאות: צרכי המצב החדש בביטחון הלאומי שלנו, במבט מערכתי, כבר הוצגו ברבים על-ידי החתום מטה בתחילת העשור הקודם, עם הצעה מפורטת לרפורמה בתורת הלחימה של צה"ל (המופיעה גם בספרי האחרון - "ללמוד מהחיים"). אלא, שגם כאן, חזר סינדרום המחדל של אסון יום הכיפורים - כאילו לא למדנו כלום - כשאזהרתי אז (בחוות-דעת שהזמין צה"ל!) מסכַנַת מלכודת-מוות בקו בר-לב אפילו לא זכתה לדיון. איזה אסון עוד צריך להתרחש כדי שתוקם ועדת אגרנט חדשה?
