יש הטוענים שבקיץ הקרוב תחזור המחאה החברתית לאותה עוצמה של הקיץ האחרון, ובחלקה, חו"ח, תהיה גם אלימה. אולם, מהתבוננות נוספת מתברר כי עצם קיומה של המחאה מוטל בספק כי קיימים הרבה גורמים "שמפריעים" לחידושה. להלן כמה מהם:
שידורים חיים מהאולימפיאדה
הגורם הראשון שיפריע לקיום המחאה יהיו השידורים הישירים של אולימפיאדת לונדון. הללו ישודרו בחינם, באיכות HD. בנוסף, העובדה ששעון לונדון, מפגר בשעתיים משעון ישראל, יסייע גם הוא לצפייה. את האולימפיאדה תקדים פעילות כלכלית ענפה של רכישת מכשירי טלוויזיה עם מסכי "ענק". פעילות זו תתרחש במסגרת האווירה של "המצוקה הכלכלית".
השידורים מאנגליה יעניינו את האזרח המצוי, לרבות את זה שלא מפסיד אף משחק כדורגל של מסי, או משחק כדורסל של מכבי או של רמלה נשים. שידורי האולימפיאדה יעניינו אותו ביום קיץ מהביל מלחות, בחדר ממוזג, עם אבטיח קר או פיצה. זו האמת. מציאות זו איננה מעודדת השתתפות במחאה חברתית. אפילו הופעה של שלמה ארצי במחאה לא תפתה לצאת לרחוב למחאה החברתית. בקיצור, צפוי לנו קיץ אולימפי מעניין.
הפרעת השתתפות התקשורת הפוליטית
אחד מהגורמים המרכזיים שגרמו להצלחת המחאה בקיץ דאשתקד הוא התגייסות התקשורת בשידורים ותוכניות עם כתבות אין ספור, לסייע למחאה להיכנס לתודעת הציבור. עקב הפקת לקחים עצמית, של התקשורת, יש להניח כי "התעמולה" הזו לא תחזור על עצמה הפעם באותם הממדים.
נתבשרנו לאחרונה, כי פוליטיקאים הודיעו במפורש כי הם "יובילו" את המחאה בקיץ זה. עבורם העניין "החברתי" זה סוג של IN"". בכך תהפך המחאה החברתית לפוליטית מפלגתית ותהיה בעוכריה. הפוליטיקאים ינצלו את "הרקידה על הדם" של הנצרכים והמוחים, רק כדי להשיג לעצמם מקום ברשימה לכנסת הבאה. אשר על כן, האמינות שלהם תהיה מהם והלאה.
יודגש שהצלחת המחאה בקיץ דאשתקד נבע מכך שהיא מנעה שיתוף גורמים פוליטיים בה. וזה היה ראוי. אפילו יו"ר ההסתדרות עופר עייני נדחק נזרק החוצה כדמות לא רצויה בה. כמוהו כל חבר כנסת, ללא הבדל שייכות מפלגתית. מאידך, החיבור של מחאה חברתית לפוליטיקה, דרך מפלגות וחברי כנסת, כמוה כמערכת בחירות, והיא לא תזכה בתקשורת לכיסוי ולתהודה כמו המחאה, זו נטולת הפוליטיקה. כלומר, הפוליטיקאים שינסו לעשות רווח פוליטי מהמחאה, יניסו ממנה משתתפים. הם יקלקלו את המחאה.
אשליית המחאה שמנפיקים פוליטיקאים מפריעה
גורמים מהאופוזיציה הם אשר מנסים להתסיס להלהיב ולהחיות את המחאה לצרכיהם הפוליטיים בלבד. זה נובע בעיקר מחוסר יכולתה של האופוזיציה לייצר תשובות ותוכניות אסטרטגיות חברתיות כלכליות. הציבור מבין היטב שאין אלטרנטיבה פוליטית ראויה. כי אז היא הייתה גם חזקה.
הציבור מבין שזו אשליה גמורה להאמין שקיימת מפלגת שלטון אחרת, או שקיימת מערכת "סוציאל דמוקרטית" שבעזרתה יהיה "צדק חברתי" ומייד, בעזרתה לא יהיו יותר עניים, לא יהיו זקנים נזקקים, תהיינה דירות לכל דיכפין, וכולן בת"א, הנסיעה באוטובוסים וברכבות תהיה חצי חינם, הרכבות תהיינה נקיות, בטוחות ובזמן, מחיר הדלק לעולם לא יעלה, ובזכותה לא יהיו יותר עובדי קבלן, ולא תהיה אבטלה, ויהיה הסכם שלום עם הפלשתינים, תוך שבועיים, ולא תהיה שחיתות בארץ, ולא תהיה פרוטקציה, ולא ייעלמו קרנות פנסיה בהסתדרות, ואלה ללא הפנסיה, דרך תשלומי מס הכנסה, לא יממנו יותר את הפנסיה של אלה עם הפנסיה... של אלה מהוועדים "הגדולים".. ובחברת חשמל תתבצע מייד רפורמה והעובדים שלה יתחילו לשלם עבור שימוש בחשמל, ובתי החולים יהיו מלאים רופאים, אחיות, ויחוסל סדר מיטות במסדרונות בתי החולים, וכל מורה במערכת החינוך יהיה "אחלה פרופסור" במקצועו ועוד ועוד.. הכול אשליה בגדר "עורבא פרח", כמו משחקם של ילדים בציפורים ועורבים העפים להם באוויר .לזה לא צריך מחאה חברתית פוליטית.
המפלגות שתפרענה למחאה
מרצ: היו"ר שלה ח"כ
זהבה גלאון טענה ש- "הקונספציה של מרצ ללכת עם הזרם, כמו דגים מתים, שנסחפים, הקונספציה הזו קרסה" (מוסף הארץ 3/4/09 עמוד 17). האם היא שוב הפעם הולכת עם הזרם? ברם, היא צודקת בקביעתה שמרצ פוליטית היא דג מת. אז מה יש לה ולמפלגתה להציע במחאה? תחבורה ציבורית בשבת בת"א? הרי כל בר דעת יודע שקו 5 פעיל בת"א מאז ומתמיד, גם בשבת. אז עוד גימיק תקשורתי על גב המחאה? הנזקקים? שוב פעם לרקוד על הדם בדרך לקנות מקום בכנסת הבאה ולקלקל את המחאה?
קדימה: בהתבוננות בפעילות מפלגת קדימה מתברר שתוך תקופה קצרה יחסית, בהתנהלות כושלת של כספי ציבור יצרה אוברדראפט חובות של כ-40 מיליון ש"ח. אז האם המפלגה דרך המחאה רוצה לזכות לנהל את האוצר בעזרת הירשזון? בעזרת
צחי הנגבי? רמון? עומרי שרון? הגזבר שלה?
מבין אנשיה, אחת מהם, רוצה להיות נשיא המדינה, זו שלא הלכה לצבא, הסתבכה עם
מבקר המדינה בענייני התקנת מרצפות לביתה מכספי ציבור. היא מקבלת משכורת מהכנסת של כ-30,000 ש"ח ומשכורת נוספת ממפלגתה, בגובה דומה, עם נהג צמוד, בתוקף תפקידה כיו"ר הסיעה. אז מה יש לאחת כזו לומר על צדק חברתי? על עני? על חלוקת העומס בשרות הצבאי? איזו דוגמה ציבורית היא? או קחו למשל עוד אחד מהם, שמקבל פנסיה כראש עיר לשעבר, פנסיה כיו"ר הסוכנות לשעבר, ומשכורת של חבר כנסת. והוא כמובן רגיל לנהג צמוד. האם זה עובר את ה- 100,000 ש"ח לחודש? איני צרה בו אבל מה יש לו להגיד על צדק חברתי? האין כאן צביעות? לכאורה המוטיבציה שלהם במחאה החברתית היא אחת: להבטיח לעצמם מקום ריאלי ברשימה מתדלדלת לכנסת. אנשי המחאה והציבור מבינים שהם מפריעים למחאה. קצרה היריעה להביא דוגמאות נוספות ורבות.
מפלגת העבודה: התזה שבה "אם אני לא אבחר, אזי גם את/ה לא" עדין מפעמת בה. תמיד מלחמה של הכול בכול. ולאחרונה ראינו זאת, אין צורך להרחיב, בעניין המועמדים שלה בבחירות למזכ"ל ההסתדרות. זו היא דאגה אישית לג'ובים. זו היא מפלגה שמזמן כבר איננה רלוונטית כשהיא ללא נוכחות מעשית בהסתדרות, איננה רלוונטית וללא נוכחות בעיריות וגם לא רלוונטית בכנסת. השתתפותה הפוליטית במחאה החברתית רק תזיק למחאה.
מאידך, מעבר לתרבות של "מפקד ארגזים", חבריה טוענים שהם "המפלגה שבנתה את המדינה". כלומר לא הם, אבל כאילו הם, סוג של "ישראבלוף". האם זה מועיל למחאה? לא. כלומר, האם למשל העולה החדש, ח"כ בן סימון הוא זה שבנה את המדינה? מה עשה? יותר מכך, האם רק העבודה בנתה את המדינה? לכן הטיעון "מפלגה שבנתה את המדינה" מצחיק. זה כמו שמפלגות החרדים יאמרו "תצביעו לנו ותנו לנו קצבאות, מגיע לנו שלא נלך לעבוד, שלא נלך לצבא, כי אנחנו הבאנו לעולם את עשרת הדיברות". למפלגות החרדים ולמפלגת העבודה אין כל זיקה מעשית ממשית למחאה החברתית. הופעתם בה רק תפריע.
הרבה מן המוחים הם אנשי הי-טק. יוזכר כי מפלגת העבודה התנגדה בתקופת רבין -שוחט לתת לתעשיית ההי-טק, עדיפות ותמריצים ביצוא. היו"ר הנוכחית שלה, שבעבר הייתה מחוברת למפלגת בל"ד, ח"כ יחימוביץ, התפרנסה בשעתו מטייקונים בתקשורת, טרם כניסתה לפוליטיקה. אז לא "בכתה" על עובדי הקבלן. האין גבול לצביעות? אז מה לה ולמחאה? היא טוענת "לסוציאל דמוקרטיה". יצוין כי מדינות הנחשבות נכשלות כלכלית באירופה, כמו אירלנד (החביבה גם על ח"כ
עמיר פרץ), ספרד, יוון מתאפיינות בארגוני עובדים בעלי כוח פוליטי מופרז, והן המדינות שבהן יש "סוציאל דמוקרטיה". המחאה החברתית דורשת פתרונות אחרים. לכן נוכחות פוליטית של אנשי העבודה רק תזיק למחאה.
הצלחת ממשלת נתניהו מנטרלת הרבה מהסיבות למחאה
רה"מ
בנימין נתניהו ניווט בהצלחה את כלכלת ישראל ככלכלת שוק חופשי באוקיאנוס בינלאומי כלכלי סוער. כמובן שיש המבקרים אותו על דרכו ביניהם אנשי המחאה. מאידך, האוזן הקשבת שהפנה למחאה, גם דרך ועדת טרכטנברג, מנטרלת הרבה סיבות למחאה כדי שזו תתחדש. כידוע, כלכלת השוק החופשי, בגלל התסיסות הטבעית שבה, גורמת בהכרח לחידושים, חדשות לבקרים, ומחייבת כל הזמן גמישות לשינויים ותיקונים גם חוקתיים, בנושאים כלכליים וחברתיים. וזה מה שנתניהו עושה.
במסגרת הטענה של "קשה לחיות פה", ראוי לציין שלמעלה מחצי מיליון מתושבי המדינה ייצאו לחו"ל לחופשה בעת הפסח. זהו נתון מדהים של מציאות בתקופה שבה מחירי הדלק מרקיעים, שבה גם מרכזי הקניות והחנייה שלהם צפופים למדי, כשהמסעדות מלאות בסופי השבוע. איך זה קורה?
מבלי להיכנס לפרטיהם, הקורלציה של שלושת נתוני כלכלה בסיסיים מעידים באופן ברור על הצלחה והם: הראשון נתוני האבטלה הנמוכה יחסית 6.5%, עם למעלה מ-200 אלף
עובדים זרים, השני האינפלציה הנמוכה, והשלישי נתוני הצמיחה הטובים. כולם ביחד מהווים פסיפס של כלכלה יציבה חזקה ופעילה. כלכלה שיש בה מקום לשפר את התפלגות העושר. סיבות אלו מנטרלות הרבה מהסיבות הנחוצות להזין מחאה מתחדשת.
בתוך הנתונים האלה, מתרחש המאמץ המעשי להכנסת חרדים וערבים למעגל העבודה, קיימת פעילות לחיבור הפריפריה למרכז בכבישים וברכבות, ישנה פעילות להעברת מחנות צה"ל לנגב, ופעילות סביב שיקום ים המלח, הקמת בי"ס לרפואה בצפת, חינוך חינם לילדים מגיל 3, טיפולי שיניים חינם לילדים עד גיל 10, שנת לימודים חינם בפריפריה ובירושלים, הטבות במס להורים עובדים, הוזלת השימוש בטלפון סלולארי, טלוויזיית רבת ערוצים בתשלום חד פעמי, הטבות בדיור, גידול בקצבת זקנה. אלו הן רק דוגמאות על קצה המזלג, שיש להן השלכות כלכליות חברתיות לעשרות שנים (כמו קו המים כנרת נגב בשנות ה-50) המנטרלות הרבה מהמוטיבציה לחידוש המחאה החברתית.
