בקיץ הזה צריך לצאת שוב לרחובות. על כך אין ספק. המגזר היצרני של מדינת ישראל נשחק ונסחט עדיין מכל הכיוונים. צריך לצאת לרחובות ולהפגין ולמחות ולדרוש. אבל לא צריך לדרוש יותר – צריך לדרוש פחות.
בישראל אין "קפיטליזם חזירי משתולל" או "שוק חופשי ופרוע" כפי ששלי יחימוביץ' ודומיה רוצים שנחשוב. ישראל היא אחת הכלכלות הכי פחות חופשיות בעולם המערבי, לפי כל מדד אפשרי. למעשה, מבחינה כלכלית אנחנו כמעט אותה מדינה סוציאליסטית שהיינו עד לא מזמן – למעט כמה שינויים קוסמטיים. המיסים גבוהים, ה
ממשלה מעורבת עמוקות במשק (בדרך כלל לרעה...) ומה שלא ממשלתי שייך לכמה אוליגרכים מקומיים שהגיעו לאן שהגיעו בזכות קשרי ההון-שלטון שלהם ועל חשבון הציבור בהרבה מקרים. בחברות הציבוריות שולטות מאפיות – פשוט כך, חמולות שמחזיקות את השירותים החיוניים של המדינה כבני ערובה, כאילו מדובר בעסק של אבא שלהם. מבזק: מדובר בעסק של אבא שלכם.
לפיכך, לצאת לרחובות במחאה נגד הקפיטליזם החזירי של נתניהו זה פשוט אידיוטי. ביבי הוא קפיטליסט אולי בדעותיו וכשר אוצר הוא עשה כמה צעדים "ליברליים", אבל כראש ממשלה הוא מוביל מדיניות של שימור הקיים והקיים, איך לומר – לא משהו. אם כבר יוצאים לרחוב למחות נגד נתניהו וממשלתו, אז צריך דווקא לדרוש ממנו כן להיות קצת קפיטליסט ונגיד להוריד לנו מיסים ב-20% כפי שהוא הבטיח ב
תשדירי הבחירות שלו ב-2009.
מי משלמים מיסים
הנטל במדינה הזאת נופל על מגזר הולך ונמוג של משלמי מיסים. מצרך נדיר בישראל. זה לא מעמד ביניים – כי אין כמעט כזה דבר. שני העשירונים העליונים (החל מ-14,500 ש"ח לחודש) משלמים 90% מסך מס ההכנסה ו-66% מסך הביטוח הלאומי. אתם מבינים את זה? אתם כולכם יודעים בוודאי מה שווה הכנסה של 14,500 ש"ח בישראל של 2012.
שלושת עשירוני הביניים (9,000–6,000 ש"ח לחודש) תורמים 10% ממס ההכנסה וכ-26% מהביטוח הלאומי. העשירונים התחתונים לא משלמים כלל מס הכנסה ורק כ-8% מהביטוח הלאומי.
כמובן שכל אנשי ה"עשירונים" האלה הם רק ה-50% מאוכלוסיית ישראל שבכלל משחקים את המשחק. יש חצי שלם של המדינה הזאת שלא עובד כלל, חצי שלא נכנס לנתוני אחוז האבטלה המרשימים של ממשלת נתניהו: גברים חרדים, נשים ערביות, עובדים בשחור. זוהי דמוגרפיה שצורכת מיליארדים מכספי משלם המיסים, אבל לא מהווה חלק ממשלמי המיסים.
מי נהנים מהמיסים
על-מנת להתמודד עם העיוות הזה מוטלים מיסים עקיפים: מע"מ על מוצרי מזון. מע"מ על מים, על דלק. בלו על הדלק ועל המע"מ. מיסי קנייה ועוד. ההיגיון המנחה הוא שהמגזרים המשתמטים עדיין צורכים מוצרים – וכך ניתן לגבות מהם לפחות משהו. זה חצי נכון.
זה רק חצי נכון כי תנחשו מי עוד מפסיד? משלם המיסים. הוא תושב מרכז הארץ, יש לו 4-2 ילדים, הוא משכיל. הוא סובל מנטל אלים של מיסים ישירים (מס הכנסה, בריאות, ביטוח לאומי), סובל עוד פעם בסופרמרקט ובתחנת הדלק מהמיסוי העקיף הזה שלא ממש עוזר לו כי הוא אף פעם לא באמת זכאי לסיוע ממשלתי – הוא הרי לא נזקק – הוא בעשירונים העליונים. כדי להשיג רמה סבירה של שירותי בריאות וחינוך, הוא נאלץ להוציא מכיסו הפרטי הון תועפות, שכן הוא מקבל שירות ממערכות ממשלתיות שקורסות כי הן נצרכות לתת מענה לכוווווולם – כולל דורות חדשים של המגזרים המשתמטים שמתרבים אקספוננציאלית. בסוף זה לא משנה כמה ואיך הממשלה גובה את הכסף שלה - משנה לאן הוא הולך. הוא כמעט אף פעם לא הולך בחזרה לטובתו של משלם המיסים.
משלם המיסים הישראלי למעשה משלם על המסור שכורת את הענף שעליו הוא יושב. הוא מעביר את הונו שהרוויח ביושר לממשלה שבתורה בוחרת, על-פי שיקוליה הצרים, לאיזה אזרח אחר היא מעבירה את הכסף הזה – מי "צריך אותו יותר" ומי שצריך אותו יותר זה בהכרח מי שהממשלה צריכה אותו יותר. כספו של משלם המיסים הישראלי נשדד ממנו על-פי חוק כדי לשמש כמטבע עובר לסוחר במשא-ומתן קואליציוני.
מדינת רווחה? ממש לא
במדינה סוציאליסטית יש מיסים גבוהים ושירותים ממשלתיים – כדי שזה יעבוד (נניח), יש צורך באוכלוסיה עם אתוס משותף, שכל חלקיה לוקחים חלק יצרני בחיי הכלכלה והחברה. מדינת ישראל הייתה כזו, אך החלקים המשתמטים באוכלוסיה הלכו וגדלו ויצרו נטל כזה על הקופה הציבורית שמה שנוצרה היא מדינת רווחה שמשרתת אך ורק את האוכלוסיות המשתמטות עצמן, המגובות בלובי עוצמתי בדמות מפלגות סקטוריאליות וגושי מתפקדים בתוך המפלגות הגדולות עצמן.
הישראלי העובד ומשלם המיסים לעולם לא יהיה "נזקק" כמו משפחה חרדית של 12 נפשות בה האבא לא עובד. כל דרישה ליותר רווחה ויותר מעורבות ממשלתית בהכרח תעלה למשלם המיסים ביוקר. יותר כסף יועבר ל"חלשים" (במדינת ישראל מדובר במקרים רבים בחלשים מרצון) ויותר כסף ייגבה ממנו במיסים. הו הא מי זה בא מדינת הרווחה? ממש לא. מדינת הרווחה כבר קיימת באום אל פאחם, בבני ברק. היא נראית לא משהו והיא עולה לכם הרבה מאוד כסף.
הקיץ: משיבים את כספנו
הישראלי העובד ומשלם המיסים צריך, חייב, מוכרח – לצאת לרחובות ולמחות בקול גדול, אבל הוא לא צריך לבקש יותר – הוא צריך לבקש פחות.
פחות מיסים ישירים (אפשר להעלות בתמורה מיסים עקיפים, למרות שהם גבוהים גם ככה...), פחות מעורבות ממשלתית בכלכלה, פחות מעורבות ממשלתית בחיי האזרח, פחות ממשלה, נקודה – בשווייץ יש שישה שרים בממשלה. פשוט פחות.
מי שדורש יותר מהדברים האלה מבקש לשמר את הקיים ולא לשנות. אנשים פה לא תמיד מבינים – הדיפולט של הישראלי הטוב הוא או לאומנות או סוציאליזם, יש עוד דרך ולדעתי הגיעה השעה לנסות אותה באמת בישראל – הדרך הליברלית.
ישראלים הם עם מדהים. ישראלים יוצאים להפגין למען הזכות להיות מגויסים בכפייה לשירות צבאי. זה דבר שאין לו אח ורע. אבל ה"ישראלים" צריכים להבין שהם הולכים והופכים למיעוט. מיעוט נסחט, נלחץ ונשדד שמפרנס במו ידיו את חורבנה של המדינה היקרה שלו - חורבן שיהיה פנימי ולא חיצוני.
בקיץ הזה חייבים לצאת ולהפגין ולדרוש מהממשלה להחזיר לנו את הכסף שלנו – או להפסיק לקחת אותו, כי הוא שלנו. למדינה אין כסף משל עצמה. אנחנו צריכים לדרוש מהממשלה להחזיר לנו את החירות שלנו להתחתן ולהתגרש כרצוננו, להחזיר לנו את השליטה שלנו בחינוך של הילדים שלנו, בבריאות שלנו. בקיץ הזה צריך לשאול מה אנחנו מסוגלים לעשות בשביל עצמנו – לא מה המדינה יכולה לעשות בשבילנו – כי התשובה לכך היא לא הרבה.
