עבר את הגבול

אין להקל ראש בחומרת ההחלטה של שופטי בג"ץ. זה לא היה מופע נוסף של אקטיביזם שיפוטי, אלא כיפוף ידיים כוחני של בית המשפט מול החלטה מדינית של ממשלה נבחרת. בפרספקטיבה רחבה יותר בג"ץ מגרון ייזכר כנראה כנקודת שיא של פגיעה בהפרדת הרשויות - אחת מאושיות היסוד של הדמוקרטיה. לא תמיד זה היה כך. בית המשפט הגבוה לצדק הקפיד תמיד לפחות על מראית עין של ממלכתיות ושמר על כבוד מינימלי לרשות המבצעת. גם בימי תור הזהב של האקטיביזם השיפוטי היה ברור לשופטים שיש קווים אדומים שבית המשפט לא חוצה. ביטול החלטות מנהליות פוגעניות, כן; מתן סעד עם השלכות תקציב נרחבות, כן (מיגון עוטף עזה); ביטול חוק גוסס של הכנסת שהממשלה ממילא לא התכוונה להאריך (חוק טל); ואפילו ביטול של חוק שלם שלא עמד בתנאי "פסקת ההגבלה" (הפרטת בתי הסוהר). אבל גם הכהן הגדול של האקטיביזם אהרן ברק וגם יורשתו דורית ביניש הקפידו שלא להיכנס ראש בראש ברשות המבצעת ונזהרו שלא לתקוף חזיתית מדיניות מוצהרת של ממשלה נבחרת. הפעם הסכר הזה נפרץ: ממשלת ישראל החליטה שהביזיון וההזנחה של עקורי גוש קטיף לא יחזרו על עצמם בבנימין, ותושבי מגרון יפונו מבתיהם רק אחרי יצירת פתרון הומניטרי חלופי, אבל שופטי בג"ץ אמרו לא. הרשות המבצעת לא ביקשה לסתור את פסק הדין אלא לדחות את ביצועו, וזוהי החלטה מדינית מובהקת שבה לבג"ץ אסור להתערב. יש לשים לב לנימוקים שציינו השופטים: "שלטון החוק", "סופיות הדיון", "שלא להצטייר כפורעי חוק". הטיעונים העמומים הללו לא נבחרו סתם. כזכור, עו"ד מיכאל ספרד מ'יש דין', המייצג בבג"ץ את מי שטוענים לבעלות על הקרקע, הגיש גם לבית המשפט המחוזי תביעת פיצויים מן המדינה בשם מרשיו הפלשתינים, אך משך את תביעתו ברגע שנציג המדינה דרש ממנו להוכיח את בעלותם על הקרקע. הדבר לא נעלם מעיניהם של שופטי בג"ץ, והם יודעים היטב שהעניין איננו זכות הקניין. הסיפור האמתי פה הוא מאבק אידאולוגי עקרוני של ארגוני השמאל ופקידי הפרקליטות מול ממשלת ישראל והמתיישבים. במאבק הזה בחר בג"ץ לנקוט צד, ובכך סימן את עצמו כשחקן בזירה הפוליטית. יכול להיות שהשופט גרוניס עשה זאת כדי להוכיח ש"אין לו אחות", לאחר שנבחר לנשיאות מכוחו של "חוק כצל'ה", ואולי לא. כרגע זה לא משנה. תגובות הזעם שנשמעו בזירה הפוליטית מבהירות שלתחושתם של המחוקקים נחצה פה קו אדום. בטווח הארוך, על הפרת האיזון הזו בג"ץ עשוי לשלם מחיר כבד. עד היום, בתוך גוש הימין בכנסת גבר כוחם של הדוגלים בהבנות ופשרות מול בית המשפט, מתוך רצון שלא לשבור את הכלים. לכן הקואליציה דחתה הצעות רדיקליות כמו שינוי מבנה הוועדה לבחירת שופטים וחוק השימוע לשופטים בוועדת חוקה. היום, כשבית המשפט הוא ששבר את הכלים, הכף בהחלט עשויה לנטות אל הצד השני. החלטת בג"ץ עשויה לשכנע גם את המהססים והמתונים שהדרך היחידה להציל את בית המשפט מעצמו היא רפורמה מעמיקה בתהליך בחירת השופטים, הגדרה מחודשת של הפרדת הרשויות, והגבלת כוחה של הרשות השופטת.